הנפש היא מבוך מפותל,הזיכרונות הם הקירות התוחמים.

הזיכרונות המאוד מוקדמים שלי מעורפלים,טוב לא אתמה גם הזיכרונות היותר מאוחרים.

כששואלים אותי על הילדות,דבר ראשון שעולה לי זה מחנק בגרון ולאחר מכן בלק אאוט.

זה כאילו כל אותן פיסות מידע שהתודעה שלי קיטלגה בתור דואר זבל מסוכן,נעלמו אי שם בארכיון...אני יודעת שהן קיימות,אך אין לי גישה אליהן.

מפעם לפעם,זה חוזר,ואני שוב נזכרת למה אולי יש דברים שעדיף להשאיר באפילה.

באותם ימים שזה חוזר,זה כאילו מתעורר בתוכי הענק הירוק והוא רק רוצה להשמיד ולהרוס באלימות את כל מה שסביבי ובעיקר בתוכי,

נורא קשה לי לשלוט בו,לעתים איני מצליחה כלל.

למחלה שלי אין שם מוגדר,היא מוגדרת מהמון הגדרות,

לנפש שלי אין קטגוריה,כי היא אינסופית.

חלק מן המטפלים אמרו ג'וינט אפיסודה דיכאונית מהולה בחרדה,

חלק אמרו קוקטייל אישיות גבולית 

והנועזים מביניהם קמו וטענו כי מדובר במוחיטו הפרעת דחק פוסט טראומטית מורכבת.

אני בולעת את כולם בלי שום הבחנה. שותה עד לטיפה האחרונה ומעשנת עד הקצה של הקצה של הבדל.

אני בת-אדם,

ולשם כך תווית אחת ויחידה אינה יכולה להלום אותי מספיק על מנת ללבוש אותה כל חיי.