ישבנו ברכב בשתיקה מסויימת,

"אתה עדיין תחת ההשפעה של מה שראית אתמול..."

"איך את יודעת..."

הפגשתי אותו עם סבך הבעיות שאין להן פיתרון,

קשרים עבותים של כאב שהופכים אותך לקרעים קרעים של עצמך.

זה מקום שאני מגיעה אליו תדירות

בנסיון להציל משם את השבויים,

בידיעה שזו תהום רעילה והרעל דבק בי

כמו זפת.

יש בי חרטה שעכשיו גם הוא סובל, כי הוא יודע.

הוא ביקש ממני, למענו, לחייך ולשמוח,

כי יש לנו אחד את השניה והכל חולף, חוץ משנינו,

אז חייכתי,

אבל זה לא פתור.

לרוב אני מתנחמת בהבנה שהכל זמני,

יש בי גם את היכולת להיות מאושרת מלהתבונן בבריאה המתהווה ברעננותה,

כך שכל הזמן מתגלים אלי התוהו והבוהו וההיגיון שבזה,

יש הרבה יופי,

אבל לפעמים ממש בא לי להיות כבר מעבר ליופי הזמני,

מעבר לגעגוע,

מעבר לשכנועים העצמיים,

מעבר לחומר,

אבל יש מישהו שכל כך אוהב אותי כאן שלא נותן לי לעזוב לו את היד.

אז שוב, נשימות של חמצן עד כלות,

עד ערפול,

לעבור את הגל בלי לבעוט בו

לנסוק על חיוך שמפנים אלי,

כי לא היופי חולף, אלא הכיעור

ואור גדול שמור

למי שקיווה לו באמת