זה לא שיש לי תאריך דד-ליין, שבו אני יודעת שאהיה "נקייה". זה לדעת שבעוד חודשיים האישיות שלך הולכת להשתנות, הולכת לחוות תהפוכות ואולי להינזק. מה הביא אותי להחליט להפסיק את הכדורים הפסיכיאטרים אחרי שלוש שנים בהם אני נוטלת לא מעט כדורים, בסוגים שונים, ומוקירה תודה לאדם שהביא אותם לעולם?

הבנתי בעצם את הדיסוננס הענק, הפער הבלתי ניתן לגישור שהם יוצרים. יש בי שסע בגוף. קרע בין הראש לבין הרגש.

אבא של מיכל, הבוסית שלי, בבית חולים. בין חדרים מזדמנים בהם החלטנו שנשב לדבר באותו בוקר של יום שני, קרצה לנו השמש השקרנית של עוד יום חורף שנקרא בישראל "סערה", ובכך מצאנו את עצמנו בוררות כל שולחן וספסל ברחבת המשרדים למטה.  זו הייתה הפעם הראשונה שסיפרתי למיכל את כל הרקע שממנו שבאתי, או בעצם כמו שאני קוראת לזה "דקלום הסיפור הישן" שאותו אני רגילה לשתף, באופן מונוטוני ומיואש לחלוטין, לכל רופא אותו פוגשת.

מיכל, שכרגע חייה נעים בין הבית-עבודה-בית חולים תל השומר, מספרת לי בשמחה שהחלו להוריד לאביה את המינון של הכדורים ובעצם מעירים אותו מהתרדמת שבה הוא שקוע.

היא התרגשה, אפילו כמה דמעות ניגלו בעינייה, של הבוסית שלי, שתמיד הייתה עבורי הדמות החזקה בעולם. רגש מאופק, אבל המון טוהר בעינייה, תמיד חזקה בשביל כולם. שמה את עצמה במקום האחרון. מהרגע הראשון שהכרתי אותה, לא יכולתי שלא להצטרף לשורת המעריצים שלה במשרדים. "עזבו, אני אעשה את זה", תמיד אומרת בלי רגש ממורמר. זו שלא מספרת יותר מידי פרטים שיחשפו את מה שמתחולל אצלה בגוף, שלא קרובה מידי לאמא שלה, ספק לבעלה. מספרת לי שיצאה לריצה הבוקר, לאחר שהחליטה לשים את עצמה במקום הראשון, קמה עם השמש כמו שרגילה, ובמקום להתחיל עוד יום של סבב הסעות והקפצות לחוגים – שמה נעלי ספורט, יצאה לרוץ ולא להפסיק לבכות. "התפרקתי" היא אמרה. אני לא בטוחה מה נגע בי יותר, עצם כך שמיכל הבינה כמה סחבה על עצמה, או עצם זה שזכיתי לשמוע זאת. שהיא בחרה לשתף אותי.

אני, קצת חסרת מילים, אומרת לה "היית צריכה את זה, גם את בן אדם". כן, היית צריכה להיות פחות מכונה ממה שאת מנסה להיות, אולי בעצם זה סוג של הדחקה. מאיפה בכלל הגעתי לסיפור של מיכל? כשסיפרה לי על אבא שלה, על הורדת המינונים, היא ניסתה לדמות עבורי מה בעצם הוא חווה כרגע, אדם בגיל ה60, שכל היום משפחתו וחבריו סביבו, ושלושה סוגים שונים של כדורים שירדימו אותו.

"תחשבי שנתנו לך כדורים שלא תרגישי כלום, שתשני כל הזמן הזה, הגוף שלך הפסיק להרגיש, בספק אם מרגיש את היד שאני מחזיקה לו, אבל הראש שומע הכל. הוא כלוא בתוך הגוף של עצמו, גם אם רוצה לענות לבכי שלי".

זו הסיבה שאני רוצה להתחיל את הגמילה שלי.

עוד כמה ימים אציין חודש לפרידה של תומר ושלי. חודש בו הדמעות הצליחו לרדת, לטפטף על החולצה שלי כמו תינוק, רק פעם אחת. פעם אחת בלבד ו30 ימים של שברון לב תהומי. ברי סחרוף אומר שלב שבור הוא לב שלם, יש את אלו שאומרים שלא חווית כלום אם לא חווית שברון לב. זו בהחלט הרגשה שאין משתווה לה. אני חושבת שזהו השברון לב הראשון שלי. היו לי פרידות, אבל בכולם ההקלה ניצחה את העצב, שהיה בכלל כיסוי להרגשת הבדידות, או פחד מההרגשה שבגללה הייתי מכניסה את עצמי לזוגיות ולא עוזבת. פחד להיות לבד.

שאלתי את עצמי, איך את כל היום מרגישה מחנק בגרון, הדמעות כבר מתאחדות זו לצד זו, אבל לא מצליחות לצאת לאוויר העולם? איך קורה שכל רצונך הוא להשאר במיטה או לקנות טיסה לצד השני של העולם, אבל לא מצליחה לעשות גם את זה? השסע. השסע בין הראש, שפועל באופן כימי על ידי 225 מ"ג כל בוקר, בין הלב שמרגיש מועקה כבדה שרק רוצה לצאת. אני מרגישה כלואה כרגע, בתוך הגוף שלי. הרגש שלי מת להתפרץ החוצה ולא יכול.

 אני עוברת כרגע משבר שכמו שאומרים – אני צריכה לעבור. ואני לא מצליחה לחוות אותו עד תם. אני רוצה לבכות עד שלא יישאר לי אוויר, לצרוח, להרגיש את הגוף רועד. כל זאת הוביל אותי לחפש כל הלילה על תהליך הגמילה. קבעתי פגישה עם פסיכיאטר, הכנתי את אימא שלי למהלך, והלחץ – גם כן החל. אפילו עוד לא התחלתי, כבר באופן רפלקסיבי הדיכאון השתלט.

לא פעם ולא פעמיים יצא לי לשכוח ליטול בבוקר את אותן הטבליות שלי. תמיד זה הגיע יחד עם העובדה שנאלצתי לוותר על הקפה של הבוקר – באופן אינטואיטיבי, בזמן ההמתנה למים החמים שירתחו, אחרי שכבר הוספתי לספל  הריק את שתי הכפיות הגדושות של טסטר צ'ויס, אקח את הכדורים שלי. ואז הקומקום קופץ. זו מין שגרה של הבוקר. כשנגמר הקפה, מתחרבש הבוקר. מי לא מכיר את ההרגשה הזו, כאשר המחשבה הראשונה שעולה לראש "היום הזה כבר התחיל גרוע". לצאת לעבודה עם הרגשה של חסר לי מין חומר בוריד. כמעט כמו מסומם שזקוק לקוקאין שלו. גם אז, לא אזכור את הטבליות ששכחתי ליטול. אזכור זאת רק בצהריים, כאשר פתאום ארגיש מין סחרחורת, וגם אז אאשים את המחסור בקופאין בגוף שלי. לא אצליח לחשוב על אוכל, אלא רק על המחשבה להקיא. אוי וי, כמה קיא יוצא לך מהגוף. את מרגישה שהדבר הבא זו הקיבה שלך שתצא דרך הפה לתוך האסלה בשירותים של העבודה. את תלכי באופן סהרהורי למדי, ספק מצליחה ללכת, ספק נוטה ליפול. והדבר העיקרי – תקללי את עצמך ששכחת לקנות קפה.

אבל כל אלו, לא מפחידים אותי, לכן קבעתי פסיכיאטר, שיוריד לי בהדרגה. מה כן הפחיד אותי בכל אותם פורומים שקראתי בלילה של ההחלטה הזו – הקיצוניות. הדיכאונות הולכים להשתלט, האובדנות הולכת לחגוג, כל הסיבות שלשמן התכנסנו בנטילת הכדורים; הולכים לעשות קאמבק גדול, אחד כזה ששווה פרומו אפילו.