'דניאל, אני רושמת לך מרשם, אתה יכול לגשת לבית מרקחת הקרוב ולקנות. אתה מתחיל בחצי כדור, שבוע-שבועיים ועולה לכדור אחד. חשוב להקפיד לשתות כל יום..'
כך זה התחיל, ינואר 2011, הפסיכיאטרית הפרטית שהלכתי אליה לבד, אחרי שחיפשתי בגוגל, בעל מקצוע דיסקרטי שלא יחשוף את סודי.
אני זוכר את הפעם הראשונה לפני שנטלתי את הכדור הראשון, אמרתי לעצמי, זה רק כדור הרגעה, זה לא כדור פסיכיאטרי, אתה לא האלה מהסרטים 'המשוגעים'.
 זה לא היה קל מחשבתית, המחשבות שקדמו לרגע הזה, העלו חזיונות ודמיונות פרועים מסרטי האימה של אלפרד היצ'קוק ודוקטור רשע.תמונות של מוסד פסכיאטרי, מחלקה סגורה, קולות דלתות פלדה נטרקות, מיטה עם כבלי קשירה, שטנים בחלוקים לבנים המחלקים זריקות לכל מי שמפריע את משמרתם וכדורים שמחייבים אותך לקחת, שמזמן טשטשו כל חלק טוב שהיה קיים בך.
חלפו השנים, פעם אפ ופעם דאונ, היו פעמים שהפסקתי לקחת לגמרי, היו בהדרגה, היו החלפות של סוגי כדורים אבל השגרה נותרה בעינה.חוויתי תסמיני גמילה, סחרחורות, התקפים חוזרים, הכל מהכל.
קיימתי עם עצמי דיון, הגעתי למסקנה שנכון שיש תופעות לוואי שמפריעות לי כמו קהות רגשית וישנוניות אבל לעומת הסבל של התקפי החרדה, אני חושב שזה מתגמד.
החלטתי לקבל את זה שאני נוטל כדורים, כדורים פסיכיאטריים, כן פסיכיאטריים, כמו הרבה אנשים טובים שזה עוזר להם להתמודד עם דיכאון וחרדה, קיבלתי את עצמי מחוזק יותר, בריא יותר ומאפשר לעצמי להמשיך לחיות חיים תקינים ונורמלים, מבלי להכריח את עצמי להיגמל - כי זה 'לא בריא' ו'ממכר'. 

להיות או לא להיות, זו השאלה:
כלום נעלה יותר להתענות
בפגיעותיו ומטחי-חיציו
של הגורל המתעמר,או להניף את חרבך על ים
הייסורים, לבוא במשבריו,
וכך לשים קץ גם לייסוריך. (ויליאם שייקספיר)