לפעמים אני חשה צורך להשתגע. ישנם רגעים לא מעטים בהם אני רוצה להתנתק. לעצום את עיני לאטום את אזני ולשגות בדמיונות. לפעמים אני באמת מתנתקת. כשאנשים כועסים מסביב או כאשר הרעש רם מדי, לעיתים אני בורחת. פותחת בריצה או בהליכה מהירה הרחק מהם. הרחק מכולם. לעיתים אני מכסה את אזני בידי, עוצמת בחוזקה את עיני וצורחת. בלב, אבל צורחת. לאחר רגעים אלה אני מרגישה אשמה, כי הרי אינני משוגעת, אני רק משחקת אחת כדי להירגע. או שמא זהו השגעון?  באותם רגעים בהם אינני יכולה עוד לשאת את המציאות ואני עוברת לעולם אחר, מסויט ושאיננו טוב יותר, אך רגוע בהרבה, האם אני בורחת מאחריות או משתגעת?

לפעמים אני מתפללת לאבד קשר עם המציאות. מתפללת שימצאו אותי שוחה בריר או בקיא. לא מגיבה. יכול להיות שכך החיים יהיו יותר פשוטים.