לדעתי האדם הפך ליצור חברתי על מנת לשרוד. אנשים בדרך כלל זקוקים לחברת אנשים אחרים. אפשר להבין היטב את הזהירות שלך. לפעמים כדאי להסתכן ולנסות לתקשר מאשר להיחנק מהבדידות. השאלה הגדולה היא באיזה מקרים זה כדאי ובאיזה מקרים כדאי להימנע ולשמור על עצמך מפני פגיעה פוטנציאלית. מאחלת לך שתמצאי את האיזון בין הפנים שלך לבין החוץ שלא תמיד פשוט וקל ולא תמיד נעים אך הכרחי לפעמים. שתצליחי לצאת מכלוב הזהב אפילו אם רק לזמן קצר מדי פעם.

עדיף להתמודד עם קצרים מצלקים בתקשורת, אבל החיים הם לא אנשים גיבורים מאחורי מסך המחשב. תחשבי איזה סוג של תקשורת חברתית את רוצה. אם תהיי מה שאת אנשים יקבלו אותך תמיד.

איזה יופי את מתארת את התחושות שלך. אני ממש מתחברת למה שכתבת, תודה לך. אני אישית , בתקופות חולשה נוהגת להתרחק, ולא לתת אמון.. בתקופות חזקות יותר שלי אני מרשה לעצמי להכיר יותר ולהשתחרר מהכלוב.. אין מה לעשות, אנחנו פה בשביל לחיות, בשביל להינות וגם להסתכן ולהיפצע בדרך. נכון שהפציעה היא קשה , אפילו בלתי נסבלת לרוב והתהליך (לפחות שלי) הוא ארוך מאוד ומייגע ובעיקר פוגע לי בכל תחומי החיים. אך אני מודה על כלללל הסריטות וכל הפגמים וכל הפצעים שקיבלתי בחיים ואמשיך לקבל. כי מהשברים האלה בסופו של תהליך ,אני קמה , חדשה יותר , מבינה יותר, חכמה יותר, חזקה יותר , מכילה את האחר יותר וגם את עצמי יותר. אני בוכה לאלוהים, ואני אומרת תודה אלוהים.

אממ.....אני אצא מהכלוב שלי כאשר אני אדע בוודאות שהרווח יהיה גדול יותר....כאשר יש אפילו צל של ספק שאני אפסיד יותר ממה שאפצע אני מעדיםה להשתגע לי בשקט

תהני לך בשיגעון לא ניסיתי לשכנע אותך אחרת. רק שיתפתי אותך בהיזדהות שלי עם מה שכתבת . מתגובה לתגובה אני פחות מזדהה איתך אם זה מה שאת מנסה לעשות . לכל אחד יש את החבילה שלו שהוא סוחב איתו בחיים . את שופטת אותי על לא כלום . את תוקפת. בחירה שלך . מקבלת את זה . הכל טוב.