הייתי מקריאה לך סיפור שמתחיל ב"פעם לפני שנים רבות" ובכל שורה היית הייתה מחלחלת ההבנה כי אלו החיים שלך שפרוסים על דפים עם מילים צפופות. 

הקול המתפלא שלי היה מושתק,

כמו מברשת שמוחקת את כל המילים. 

שהשתיקה הייתה צורחת ומקשיבה 

היו שומעים אותך. 

אבל במקום ללחוש את המילים, 

השתיקה נשארה שותקת

והסליחה אחרה את עצמה. 

עכשיו היא רק נובלת

שותלת עשבים רקובים של יאוש 

כך בדיוק היא חיה, השינוי שלא יהיה . 

הזמו שעבר, הזמן מאז שנגעו בה, היא לא זוכרת איך זה מרגיש.

החיבור, החיבוק, הדקות בה הופך אדם מלא רגש לשק בשר כל כך אדיש. 

זה מה שהיא יודעת. 

זה מה שהיא מכירה 

זה מה שהיא מאסה בו, בה.