אנחנו מוקפים רגשות כמו צבעים וריחות, הם מתפרצים לתוכנו ללא כל הזמנה או הכנה מראש, מציפים בגלים ותחושות שעולות ויורדות וסוחפות אותנו למקומות אחרים, לא תמיד מקומות אליהם אנחנו רוצים להגיע, לא תמיד מקומות אליהם נשאף לחזור. לפעמים הרגשות האלו עוטפים כמו תכריכים, סותמים את הפה ולא נותנים לשאוף אוויר, להמשיך אל הרגע הבא. רגשות כמו תסכול, פחד, חוסר אונים ומעל הכל הבדידות. אתמול ננשכתי על ידי חברה שלי, אין הכוונה בצורה מילולית אלא במילים, כי היא החליטה כבר לפני כמה זמן שאני מדברת יותר מדי על רגשות לטעמה, יותר מדי בצורה מקצועית ולכן היא פשוט לא נותנת לי לגיטימציה לדבר. היום עברתי חוויה מטלטלת והתגובה שקיבלתי עליה הייתה : זאת אשמתך, למה ציפית. סתמו לי את הפה. לא נתנו לגיטימציה לתחושות שלי. וזה נעשה על ידי אדם קרוב לי מאד. אחרי זה על בדיחה (!) חטפתי יותר גערות מההורים שלי מאשר קיבלתי אי פעם יחס על כל דבר אחר שאמרתי בחצי שנה האחרונה. ואני תוהה מה חונק לי את הגרון, הדמעות, האנשים, חוסר הצדק, השתיקה של הסביבה, הרגשות שלא מצאו פורקן? אני תוהה גם מתי החנק הזה יהיה מספיק כדי להרוג אותי וכמה אני אצטרך עוד לדחוף לתוך הגרון לפני שאני לא אוכל יותר לבלוע או שאולי מה שאמרו עליי ועל נחשים נכון-אנחנו לא נחנקים מהאוכל שלנו? אבל מצד שני האם רגשות הם האוכל שלי רק בגלל שאני כל הזמן מוקפת בהם?