תינוק נולד שמח, אהוב, מרכז העולם,

מבטי אושר וחמימות עוטפים אותו.

הוא מרגיש הכי יפה בעולם ורצוי,

יודע שכשיהיה רעב ידאגו לו לאוכל,

ינקו אותו, יסתובבו סביבו

כי מגיע לו,

כי הוא חמוד.

די מהר. למעשה איך שנולד עוד אח או כשמתחיל ללכת לגן הוא מגלה שיש עוד ילדים בעולם מלבדו ואז מתחילות ההתמודדויות וההשוואה ביחס אליהם. מתחילה להבנות אצלו הערכה עצמית ואמונות לגבי היכולת שלו, אמונות לגבי ערכו ומיקומו בחברה.

בהמשך חייו מגיעות עוד התמודדויות וקשיים, לפעמים קשים מנשוא והילד מסתגר ובונה לו מגננות וחומות.

בהתחלה אנחנו בונים את האמנות והמגננות שלנו לגבי עצמנו,

אבל אחר כך האמונות האלה שאנחנו בנינו – מנווטות לנו את החיים, לפעמים חונקות אותנו.

האם הגיוני שאמונות שבניתי לגבי עצמי כשהייתי ילדה/נערה או במהלך חיי הבוגרים יותר ונתקלתי בקושי, אכזבה או  צער – ימשיכו לחנוק אותי כשאני בוגרת ?

התשובה היא: לא !

חד משמעית לא.

לכל אחד יש זכות לשים על השולחן את האמונות שלו לגבי עצמו ולבחון אותן מחדש. אולי הכלא שלו הוא דמיוני ? אולי ההסתכלות שלי היא סובייקטיבית בלבד ?  

אני מאמינה שהחיים הם תהליך של גדילה וכל יום הוא מתנה והזדמנות להבריא, לתקן, לשבור מחסומים שליליים ולתת לאור לחדור.

מקווה שתקבלו בהבנה את השיתוף במחשבותי. כואב לי מאוד על כל אחד ואחת כאן שחווים צער אינסופי, הלב נשבר ממש אבל יש בי תקווה אמיתית שאולי מישהו מכם ימצא כאן קרן אור ויוכל ליישם משהו על עצמו, להתעודד ולהתאושש.

יש היום אינסוף חומר נגיש באינטרנט שמציע דרכי התמודדות וצמיחה אישית.

אני למשל מאוד נהנית לשמוע את marica peer, לואיז היי, הרב יגאל כהן, אליהו שירי ועוד רבים וטובים, כל תקופה לפי מצב הרוח.

מאחלת לכם חנוכה שמח חברים שלי והרבה אור בלב.