חברה מסמסת " עבר לי יום רע, מי בא לקפה אחרי ההרצאה."
עוד לא ידעתי איזו הרצאה חובטת נפש תהיה לנו.לא ידעתי מה יקרה לי בתוך המילים של האישה הגדולה מהחיים שעמדה מולנו. אם לילד אוטיסט שנמצא על הספקטרום הגבוה, מה שאומר שלעולם לא יבטא את המילה "אִמא" או יביע את רגשותיו כבן לאִמו.
אישה שיודעת לראות את הטרגדיה בחייה, אבל לא לשקוע בה אלא לצמוח משם.
אימא שרואה את שתי קצוות החבל של החיים, הצד הטרגי כשהמאווים האימהיים לא מתממשים והיכולות שצומחות ומתבהרות לה מתוך המקום בו הועמדה. כל כך הזדהיתי אתה כשסיפרה על מאות המיילים הכועסים שקיבלה על אותו מאמר שהעלתה לעיתון ובו אמרה שזו הטרגדיה של חייה. המיילים רגזו והיכו בה על המילה טרגדיה ו- "כיצד היא מעזה ויכולה לקרוא לסיטואציה שלה טרגדיה, הרי ברור שזו מתנה ואפילו גדולה!"
המשפטים שלה זרקו אותי לכלכך הרבה מקומות בקרונות המסע שלי. אחד המקומות שזה היכה בי בחזקה היה תחילת מסע לידתי המחודשת בעקבות גילוי הגוש הסרטני בשד.
אני בהחלט מתייחסת אל הטיול הגדול הזה שלי, כלידה מחודשת, אבל לפני שהגעתי לתעלת הלידה הייתה בי בושה גדולה, פחד ותחושה טראגית במקצת. לרגע לא שאלתי את עצמי "למה אני?" היה ברור שהאלמוג (כך החלטתי לכנות את הגוש הסרטני) הזה שצץ בתוכי הגיע כדי להכריח אותי לעשות משהו עם עצמי, רק מה לכל הרוחות?
אחי הבכור נפטר מסרטן או לפחות מהשפעותיו. ליוויתי חברה טובה בכאב גדול אל מותה. הסרטן סבב את חיי וכאב לי בטירוף שעל הורי לעבור מסע נוסף אל האפלה הלא נודעת של מחלת הסרטן.
התביישתי שזה קרה לי, כן התביישתי!!
כיצד לא ראיתי את זה מגיע?איך זה לא הייתי קשובה לגופי לנפשי {הציצו בנשל הנחש שלי } שצעקו בכל מיני צורות ואני אטמתי את אוזני?
כיצד הקשתי את ליבי הזזתי אינטואיציות שהפריעו להקשבה החיצונית והרועשת שלי?
שנים שאני את חיה את חיי בצורה מאוזנת בכל הרבדים. או כך לפחות היה נדמה לי.
מגדלת את ילדי באופן הזה, מאוזן, אין צורך לקפוץ ולהיות בשום קצה. אוכלת הכל, אבל במידה, לא זוללת מתוקים, לא טורפת בשר, שותה חלב בקפה, הרבה ירקות ופירות. פעילה פיזית.
{חוסר סבלנותי מעולם לא הרשה לי חוסר תזוזה ולכן כשנה וחצי לפני גילוי הסרטן, רתמתי את בן זוגי המדהים לאימון ספורט זוגי.}עד לפני גילוי הגוש הסרטני, לא ידעתי אם אני אלרגית לתרופה כזו או אחרת, כיוון שכמות התרופות שלקחתי יכולה הייתה להיספר בקושי על שתי ידיים. היום, אני יודעת בוודאות שאינני אלרגית לשום תרופה שהיא. :)
למדתי להעריך ולהוקיר את כל השנים ששמרתי על מערכת החיסון שלי ונתתי לה להכיר כל מיני מרעין ובישין, כיוון שהיא מראה חוזק ועצמה ראויים מאד להערכה, אני גאה בה.
ולמרות הכל גברת קרצינומה, בדמות אלמוג סרטני החליטה להתיישב לה בשד השמאלי שלי.
לא שאלתי מדוע או למה, רק הרכנתי ראש בבושה עצמית, כואבת, מפחדת.
בתוך סחרחורת הבהלה והחששות שאלתי את עצמי שוב ושוב, מה היא מנסה לומר לי? למה אני מתביישת בה, בי?
כמעט כחודשיים שמרתי אותה לעצמי, יידעתי קבוצה מצומצמת מאד של אנשים.שוחחתי ושאבתי מידע עם קבוצה מאד קטנה של חברות ואנשי מקצוע, לא הייתי מסוגלת לקבל יותר מידע מזה שהייתי צריכה באופן מדויק לאותו הרגע.
זה היה השיעור הראשון שלי, ללכת עקב בצד אגודל, הרבה סבלנות והליכה בתוך בועות של אי ודאות. לשמוע רק את מה שאני יכולה להקשיב ולספוג לתוכי, לא מילה מעבר.

התביישתי, הבושה הזו לא הייתה ברורה לי, אבל היא מילאה אותי ואני לא ידעתי איך אני מלמדת את עצמי שאין לי במה ובמי להתבייש.

ואז הגיע שיעור מספר 2 שלי. ללמוד להתחיל להרפות, לקחת אחריות היכן שאני יכולה ולשחרר לאוויר הפתוח את מה שאין לי שליטה עליו. הבושה שחשתי הייתה אחת התחושות שהיה עלי לשלח אל הגלים הסוערים של החששות שלי ואי הוודאות בו הייתי.
הבנתי שאין לי במה להתבייש. הקרצינומה בצורת האלמוג שבאה לבקר אותי אומרת לי הרבה דברים, בושה אינו אחד מהם.
עלי לאזור כוחות עכשיו, להניח לבושה לשחות לבדה בים הגדול, כיוון שרק בלעדיה אוכל להבין טוב יותר את הנלחש לי.
בלעדיה אוכל ללמוד טוב יותר לאפשר לאוהבי לתת לי, אהבה, תמיכה ועזרה, אם אדרש לכך.
ללא הבושה המיותרת והלא רציונלית, אהיה מסוגלת לקבל, את כל מה שאוהבי ואהובי יוכלו וירצו להעניק לי.
אם לא אתבייש העולם הרחב על הים וגליו יהיה פרוסים לפני בצורה בהירה ללא מסכות והפרעות.לאט לאט הבנתי שהבושה אינה מגנה עלי אלא רק מכשול בדרכי למלחמה ולהחלמה.ההבנה שאין לי במה להתבייש אלא רק ללמוד ולצמוח ריגשה אותי, היא הייתה השָמָש בחנוכיית זמן ההחלמה שלי :)
היום אני ארבע שנים אחרי נטולת בושה ומתמלאת כל פעם מחדש באהבה, אור, תשוקה ושמחה.
-מוזמנות להצטרף לקבוצה שלי לקבוצת נשים סגורה בפייסבוק "תשוקות מרפאות" בה אנחנו מדברות על כיצד התשוקות שלנו עוזרות לנו בזמן מחלה או משבר.

חג אורים שמח