2.12.18 

לאחרונה חגגנו לקטנה שלי יום הולדת שנתיים. חלפו שלושה וחצי חודשים מאז ההתקף. החלטתי לשבת ולכתוב קצת לפני שאני מתחיל לעבוד (למרות שכבר 11:29, אני משתדל לא לישון פחות מ7 שעות לא משנה מה היה בלילה), בד"כ אני כותב כשלא טוב לי, היום אני כותב דווקא בגלל שבימים האחרונים אני מרגיש בסדר. המצב רוח די יציב כבר כמה ימים ואני מרגיש שהמאמר שאני כותב מתחיל להתכנס. הלב שלי נכנסה לחודש תשיעי ואתמול באמצע הלילה הלכתי לשירותים וכשחזרתי היא שאלה אם כואבת לי הבטן. היא לא מפסיקה לדאוג לי על אף הריונה המתקדם. אני מרגיש שאני מוכן ב100% להעביר את כל תשומת הלב אליה וללידה המתקרבת. אני מאוד מנסה לשנות את התודעה שלי ודפוסי המחשבה, להיות מאושר ושמח עם מה שיש. אני מרגיש בימים האחרונים שהקושי הקוגנטיבי שריחף מעלי באופן כמעט קבוע, כמו משקולת במוח שאני סוחב כל הזמן, ממש נעלם ושנשארו מהאבן פירורים בודדים שבכל יום השפעתם תפוג. התחושה הזו מנחמת אותי ומשמחת אותי, כאילו אני יכול לחזור לשגרת חיים. מנגד, המוח אומר שאסור להתפתות ולהתנחם בזרועות התחושה, הרי מה יקרה אם המשקולת תחזור בהתקף נוסף? אפול לקרשים? אני כל כך מנסה להגיד תודה על מה שיש ולהיות מאושר, זו אף פעם לא הייתה משימה פשוטה, ובטח שלא עכשיו. חוויתי התקף אחד ועכשיו אני מרגיש בסדר, זה פשוט לא נתפס שיש סיכוי יותר מסביר שהדבר הזה יקרה שוב ושוב ושוב ובסוף אפילו יחמיר, אף אחד לא מדבר על SPMS. לפעמים אני (עדיין) בונה מציאות בראשי בה האבחנה שגויה ובכלל חסר לי B12, או שאני בטוח במקום של  CIS (קיים סיכוי כלשהו שאני אכן שם), הרי למה - למה דווקא אני? 50 גברים בשנה ואני בתוכם? זה לא רחוק מלזכות בלוטו. אני מתעורר די מהר ומזכיר לעצמי כמה המחשבה הזו מסוכנת לעתיד שלי ושל משפחתי. עדיף לצאת מהדכדוך בשלבים איטיים ולעבור תהליך השלמה נכון ולא להאחז במקום המואר והמשמח הזה של המציאות הנעימה שאני מתחיל לחוות, שיכולה בכל יום להתפוגג ולהעלות נשכחות.