סיפרתי לאחת החברות הכי טובות שלי.

דשא ירוק סביבנו, השמש מסנוורת כמי אלומת  אור עלי ואנחנו יושבות על ספסל פנים אל פנים.. הרגליים בצדדים.

שנה וחצי ? היא אומרת לי, איך יכול להיות?! אני לא מאמינה לך אחותי..

לא רואים עלייך.

דמעות ניגרות מעיני.

אל תבכי אהובה שלי היא אומרת כי גם אני יבכה..

ושואלת על ההתמודות היומיומית.. 

ואז השאלות הרגילות היותר פרטיות שאני מצליחה באלגנטיות לעבור גם אותן...

אני כל כך שמחה שסיפרת לי היא אומרת

זה מראה לי שאת סומכת עלי ושאת אוהבת אותי.

גם אני לא אוהבת את הגוף שלי.. ואפילו שונאת אותו..

אני מבינה אותך.

אני מסתכלת עליה ומבקשת ממנה לשמור זאת ביננו.

הסוד הפרטי שלנו. 

אחות שלי .