לבת הזוג שלי יש מחלת נפש. בחלק מהמקרים משייכים את זה לחרדה. באחרים להפרעת אישיות גבולית.בכל מקרה אני לא חושב שיש דרך לשים את המצב שלה באיזושהיא מסגרת ברורה. לפחות עד עכשיו לא ראיתי אחת כזאת.יש לנו שני ילדים שהם כל העולם שלי.העניינים הסתבכו עוד קודם אבל בשנה שעברה, אחרי שחזרנו מתקופה בשליחות שלה בחו"ל, המצב נהיה רע מאוד.בשנה שעברה היא עברה מספר רב של נסיונות אובדניים, בכולן על ידי שימוש בתרופות (למרות שאני לא בטוח שבאמת רצתה להתאבד, אני די מפחד שהיא בטעות תצליח).היא הייתה מאושפזת יותר מחודש באשפוז יום.לאחר מכן הייתה מטופלת על ידי ביה"ח. וביצעה מספר נסיונות אובדניים במהלך הטיפול עד שלבסוף לא רצו לטפל בה יותר במסגרת ביה"ח.במהלך השנה שעברה גם היינו בטיפול זוגי. אך לבסוף הפסקתי את הטיפול אחרי שגם במהלכו היא נסתה להתאבד והרגשתי שהטיפול רק מדרדר אותנו.לאחר מכן העניינים נרגעו איכשהו והיא גם מצאה עבודה חדשה בחצי השנה האחרונה.אך בשבועות האחרונים אני מרגיש שיש נסיגה. את הפסיכולוגית שלה (השלישית לפחות שאני זוכר בשנה וחצי האחרונות) היא לא רוצה לראות יותר מכוון שלטענתה היא לא מאמינה לה.בשבוע שעבר גיליתי שהיא לקחה לי תרופות מרשם שיש לי. היא שיקרה כששאלתי אותה אם הן אצלה אבל לבסוף אמרה את האמת.אתמול גיליתי שהיא ביקשה חידוש מרשם בשבילי בקופת החולים ושאלתי אותה אם היא ביקשה. היא טענה שלא.כמובן שהאמון במצב הזה מתפורר לחלוטין.אני אוהב אותה אבל הסבל הזה לא נגמר. מרגיש כאילות אני בסחיטה רגשית מתמדת.גם להתגרש אני לא יכול/רוצה. אני לא יכול לדמיין לחיות ללא הילדים שלי וגם להיות לבד אני לא רוצה. וכאמור, אני אוהב אותה.מרגיש לכוד וייתכן שלשתף יקל עלי קצת.מקווה שאני במקום הנכון.שבת שלום.