מצלצלת בפעמון. עולה במדרגות והופ אני בפנים. חיוך וכניסה לחדר הטיפול.

היא מסתכלת עלי . אני משיבה מבט.

מה שלומך? שואלת בחיוך.בטח יש לך המון שאלות.

כן אני עונה. ומתחילה לשאול זרם של שאלות

אתמול , כפי שעדכנתי ההורים היו אצלה לפגישת הדרכה.

הפסיכולוגית אומרת לי שהיא נורא התרשמה מהם לטובה. שיש להם רצון לעזור. 

שהם רוצים שישהיה לי טוב.ושהיא הדריכה אותם וסיפרה להם מה היא הפרעת אכילה. ושאמרה להם שבשום פנים ואופן אין להעיר הערות על אוכל .

כמו כן מינתה לפניהם את הסיבות שלהם אני צריכה את הדיאטנית.

ולאט לאט אני נרגעת מפקעת העצבים בה הייתי שרויה בשבוע האחרון.

כשאני מספרת לה על הרגשתי 

היא אומרת לי למה ציפית? ממה כה חששת?

אני משיבה לה שחשבתי שההורים יביעו כעס. לא ידעתי שהם יביעו הבנה. 

אני מוזילה המון דמעות. מתקשה להסתכל בפניה.

תוך כדי הטיפול אני מתחילה להבין שמצבי אינו עגום. שאני במצב הרבה יותר טוב ממה שהייתי.

שיש לי כלים וכוחות על מנת להתמודד.

שיש לי הצלחות. ושאני יודעת להתתמודד עם הנפילות

אני בסדר. אני יהיה בסדר. אני יודעת.

וכל כך שמחה שנפל בחיקי הזכות שהיא הפסיכולוגית. האדם הרגיש הזה. והמיוחד שאיתו עושה תהליך מדהים.