דפיקה בדלת , חיוך והופ אני בפנים.

יושבת מולה, יש כל כך הרבה להגיד ולא הרבה זמן.

מספרת על חוויותי השבוע.. על הריבים עם ההורים

על הדחף התמידי למתוק, על החריגה באכילה במספר ימים ומשתפת על ימים טובים גם שעברו , מאוזנים ללא מתוק..

תוך כדי ממלאת דלי של דמעות. על המתוק שמעט נכנעתי לו.. על המאבקים עם המשקל.

היא אומרת לי . יומן מסע את צריכה להחליט את רוצה לרדת במשקל ולהפסיק התקפים והקאות  או רק להפסיק התקפים והקאות? 

אני משיבה שרוצה את שניהם. 

ויודעת בתוכי שאעשה הכל על מנת להשיג זאת.

היא מברכת אותי על החודש ללא התקפים והקאות..

ואומרת שיש לי הרבה יותר שליטה עם האוכל. אך יש עוד עבודה.

לקראת סוף המפגש מגיע הרגע הקריטי. הכואב. המפחיד.

עולה על המשקל. רגיע לפני היא אומרת לי , יומן מסע נשימה עמוקה. אני נושמת ובוכה. מתייפחת מבכי. 

מפחדת לראות שוב עליה.. מפחדת להתאכזב. מפחד לצפות.

עולה, נושמת . רגל ועוד רגל מרימה ראש ולאחר מכן מרכינה . מסתכלת על המספר וירדתי במשקל.

והכל מעורבב לי השמחה עם הקושי שבשקילה,

ואני בוכה ומחייכת ובוכה ומביטה בה במלאך הזה שאלוהים שלח. 

שמרגיעה . שבזכותה מרגישה ביטחון. בי . בתהליך.