לפעמים אני מסתכלת עליהן במבט כמעט טורף.בוחנת כל חלק בגוף שלהן בקנאה.בנות רזות .כל כך רזות שבא לבכות.ואני ? מעולם לא הצלחתי להגיע למטרה הכל כך מעוותת הזו.אני כבר לא אוהבת את המחשבה הזו .שרזה זה טוב וכל מה שלא מתאים לקטגוריה הזו , בהכרח רע.אבל אלוהים, המחשבה הזו חרוטה כל כך עמוק בפנים שגם אם אני לא רוצה להאמין בזה , זה עולה מדיי פעם.ומה שקורה זה שאני נועצת מבט , כמעט שורף, בכל עצם שרואים, בכל בטן שטוחה , בכל יד קטנטנה וחושבת את המחשבות האסורות האלו.חושבת על כך שלעולם לא אגיע למידות האלו.אוכלת את עצמי על כמה שאני אוהבת לאכול.