היי מור רציתי להגיב לפוסט הזה שלך, אי אפשר לערוך תגובות ולכן אני לא יכול לומר מה שאני רוצה גם אני מרגיש שלא מגיע לי לחיות, זה היה הדבר הטעון שהזדהתי איתו שגורם לי להרגשה מבלבלת והסיבה העיקרית לזה שאני נדחף להגיב נתת הרבה משקל למראה שלך, יש המון אנשים נפלאים שהמראה זה לא הצד החזק שלהם חס וחלילה שיחשבו רע על עצמם בגלל דבר שולי שכזה. היופי שלהם מסנוור אותי, הלוואי והייתי שווה חצי מהם עם ההצלחה במוזיקה או מציאת עבודה - אלו נשמעים לי כל כך זניחים לעומת התפקיד החשוב שלך כאם - להיות בשביל הבנות היקרות שלך אני לא מבטל שום דבר ממה משאמרת, לא מתיימר לנתח אותך או להעביר ביקורת סמויה, רק להשתתף ולתמוך בך, הגבתי לעניינים אחרים כבדרך אגב. הדבר העיקרי מבחינתי הוא המחשבה של חוסר הערך שלא מגיע לחיות - המחשבה הזאת תופסת אותי לגמרי אני איתך במאבק דומה ושונה

ברגע שיש עוד מישהוא זה קל יותר. אני מבלה המון זמן בהסתכלות על אנשים, ומרגישה שאי אפשר ליצור קשר עם אף אחד תודה, "אף אחד"

כל אחד בוחר לעצמו את הדרך איך לראות את הדברים , את יכולה לצאת מהבדידות הזו , והבחירה היא בידייך תתחילי לצאת קצת החוצה , להתערות עם הסובבים איתך , ואלי לנסות ולהרחיב את מכרייך , זה אומר להרשם לאיזה חוג , ללכת מעת לעת לאיזה בית קפה , או פאב , בקיצור ..... תתחילי לשווק עצמך , ואל תהיית סגורה ומסוגרת בתוכך כי כשאת בחוץ בבית קפה , את יכולה לייזום שיחה על הא ודא עם האיש שיושב בשולחן הסמוך , ומי יודע אנה תוביל אותה שיחה