חשבתי שהיום יהיה טוב יותר. אז חשבתי. איך שנשכבתי לתרגל יוגה, אחרי שמלאן זמן לא תרגלתי, כל הראש התמלא בצרחות הרגילות:

כמה ההיא נפלאה וכמה להם נהדר וכמה ההוא הצלחה אדירה ,וכמה את אף פעם לא, את אף פעם לא תצליחי, מיותרת ודחויה ורועשת מבפנים כל כך . והצרחות המשיכו , ממשיכות לזרוק עלי תמונות של מאושרים ומאושרות שהצליחו כל כך יפה בחייהם, התקבלו ועבדו ושיתפו פעולה ויצרו ובעיקר רצו אותם ואת יצירתם, והתחברו והיו יחד. מרוב צרחות כבר לא יכולתי לזוז והרגשתי עוד יותר כשלון. 

קמתי בכוח, לקחתי את המחשב, גיליתי שם הודעות כל כך יפות שכמעט בכיתי . ואפילו ההודעות האלה, האם יש בהן חיבור ממשי לחיים? האם יש בהן יחד? האם היחד שאני מחפשת בכלל אפשרי כאן, בעולם החומר הגס הזה, בחברה הזו שמלאה צרחות מסוג אחר?ולמה הלבד נורא כל כך? אולי משום שרק טבעי לנו להשתתף, להתבטא, לקבל תגובה, להתחבר. שאחרי שאיבדנו מרצון את השבט, וחשבנו שלבד זה הכי ביטוי עצמי וחופש ואפשרויות, וגיליתי שהלבד הזה הוא כלא נוראי עוד יותר מהשבט...

די, מור, לא הוגן, את שכנה של כפרים ערביים ומכירה לא מעט את השבטיות שלהם. הנשים שם חנוקות, בעיניים שלך. אם היית אישה בכפר כזה מזמן היית משתגעת. נשרפת. בעצם, היו שורפים אותך. רצית חופש, רצית לחיות מחוץ לגדר, מחוץ למסגרות שלא נתנו לך לנשום. בעטת, נשכת, צרחת. חשבת שזו הדרך. התהדרת בנוצות של אמנית קצת משוגעת. המון כאב יפה כזה, על גבול התיאטרלי. הייתי נשואה לפסנתר, חשבתי ששם האושר. בסוף נשארת לבד בעולם, בלי שאף אחד יקשיב. 

אבל האמהות העיפה אותי לצד השני של הקיום. לדכאונות שאי אפשר לברוח מהם לסיני או לכל מקום אחר, כי יש תינוקת לטפל בה. ביקר לי, כבר רציתי להתאבד ולמסור אותה לאימוץ. איכשהוא הצלחתי לשרוד את השנתיים הראשונות לבד. לגמרי לבד. איכשהוא כשהאפרוחית הגיע לגיל ארבע, פתאום יכולתי להסתכל קדימה 10 שנים ולשאול את עצמי אם אני רוצה להמשיך את חיי רק איתה , או "להקים משפחה" כלומר להביא עוד ילד. כי היה לי כבר ברור שלחכות לגבר זה יכול להיות לחכות עד המוות. ומכיוון שבורכתי באופן אירוני בפוריות של מליון אחוז (נכנסים למיטה ונהיה הריון. אתם יכולים לנחש שהיו לי כמה הריונות. וכמה הפלות מלאכותיות. אף אחד מההריונות לא היה רצוי ע"י האבא, כולל השניים ששמרתי. בפעם הראשונה ששמעתי על עקרות או מישהיא שנסתה להכנס להריון ולא הצליחה, הרמתי גבה בפליאה, לא הבנתי את הקונספט בכלל. אגוזים למי שאין שיניים...) כך שהריתי בקלות גם את בתי השניה, אור חיי. 

יש לי סיפור חיים של קין, שהיתה לו אחלה מנחה לאלוהים, שמשום מה העדיף את הבל. בלי לומר מילה או להסביר. סתם כך, לא רצה. ואות קין זה לא דבר שאנשים מחבבים, ומכיוון שבעומק כל הסיפור הזה מצויה ההבנה שאני אחראית לאות הקין שלי, ואני יצרתי בתת מודע את פחדי מהלבד, ואני בעומק הוויתי מזמנת לי חרם....לך תתחיל ככה בוקר שישי. 

יש בי אהבה אינסופית פתאום, דווקא כי אני יכולה לכתוב כאן. אולי בפעם הבאה אשים שיר.