ביקר לי, לא כך דימיינתי שתתחיל השנה. התחלה שהיא יותר כמו סוף. 

עם כל ההתכווניות הכי טובות שהיו לי, נודע לי פתאום שבתי הצעירה לא תוכל ללכת בשנה הבאה לביהס האנטרופוסופי. שלמרות מה שחשבתי בעקבות עובדות סביבתיות מטעות,והמתנה של שנתיים, אין לה מקום. והחבר הכי טוב שלה, שכבר הולך לשם שנה שניה, נכנס רק מסיבה אחת: יש לו אח בתיכון שם, ואחים זוכים לקפוץ לראש הרשימה ולהכנס. אבל היא לא. בבת אחת קרסתי לתוך בכי . בבת אחת סגר עלי קיר שחור ונחת על ראשי פטיש חמש קילו: איך בכלל אספר לה, אפילו אם זה עוד חצי שנה, שהיא לא תוכל להצטרף לחבר בר המזל שלה? איך נמשיך עוד שנתיים בביהס האווילי, שהוא יותר כמו קייטנה\בייביסיטר רועש ובינוני ,שלנו? וויותר מהכל, למה למה למה למה אחד יש לו את כל המזל שבעולם מבלי שנקף אצבע, ולאחר יש מזל כזה נאכס, ולמרות כשרונותיו וקסמיו ואיכויותיו ממשיכים הקירות, להסגר מולו, כל דלת אפשרית נטרקת מול פניו. אני מדברת בעצם עלי יותר מאשר עליה, אבל איך יכול להיות שלילדה כל כך מוכשרת חכמה סקרנית ובעלת לב אוהב ורגיש אין מקום ? בעוד שלרבים אחרים, בעיתיים, רועשים, אלימים, קשים ,יש ויש? 

יכולתי לשאול אותה שאלה גם עלי, שכל מי שפוגש אותי לראשונה שואל: איך זה שאני, עם כל כשרונותיי וקסמיי נשארת תמיד לבד, ללא זוגיות או עבודה או עשייה או שותפות? שכל דרלת נטרקת לפני עוד לפני שממש נפתחה?

אני יודעת שנפשי קשורה ללא רחמים בנדר של חרם  אכזרי שקשרתי אני בה, מבלי שידעתי, מבלי שהבנתי דבר. אין כל סיבה אחרת. באיזה גיל היה הדבר? 8? 12? אינני יודעת במדויק. איננני מבינה עד הסוף את ההגיון בדבר, אך יש אזורים רבים בחיים שאינם הגיוניים. לא היה מטפל בכיר אחד, מאף תחום, שיכול היה להתיר את סבך נפשי או לתת בידי קצה חוט שאוכל לאחוז בו באמת. 

חרם. 

דחייה, נטישה, התעלמות, בוז,טיפשות שאין לה סוף. לעיתים היה נדמה לי שאני חולת צרעת או שייכת לכת הטמאים, שאסור עליהם לבוא בקהל בני האדם. וכל זה היה ידוע לי שנים רבות, ובתי הגדולה גם היא מחרימה ומוחרמת בדרכה שלה, אבל הצעירה. התמה והיפה כל כך. האוהבת, הצוחקת, הצוהלת והבריאה. מה עשתה היא להכלל באכזריות הבלתי פוסקת הזו , שיש ימים ונדמה לי שכל החברה הישראלית נגועה בה ללא תרופה. 

ורוח רעה תבוא בעת ההיא

ותמלא הארץ חמס