עבר זמן מהפעם האחרונה שכתבתי כאן. קרו כל כך הרבה דברים בחודשים אחרונים שאני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. סיימתי את התואר שלי, חזרתי לגור אצל ההורים שלי בערד, התחלתי עבודה חדשה בתחום שלמדתי... ועדיין אני סובלת. הייתי בטוחה שכשאסיים את התואר שלי ואחזור לגור אצל ההורים הכל יתנה לטובה, היחסים עם אבא שלי, עבודה, תחושת הערך העצמי שלי - אבל בפועל שום דבר לא השתנה, אולי אפילו החמיר.

בחודשים שאני גרה אצל ההורים, הספקתי לריב עם אבא שלי 3 פעמים, כשהפעם האחרונה נגמרה בפיצוץ ואנחנו לא מדברים. אבא שלי הוא דמות מאוד שלילית ואפלה בחיים שלי, יש לי יחסים מאוד מורכבים איתו. עד לפני 4 שנים בערך אהבתי את אבא שלי ועשיתי כל מה שאני יכולה כדי לגרום לו להתגאות בי, אבל לפני ארבע שנים נחתה עליי הארה קשה, הבנתי שאבא שלי הוא לא איש טוב, הוא לא סובל אותי, והוא הגורם לכל הבעיות הנפשיות שאני סובלת מהן היום. האיש הזה לאורך כל חיי התייחס אליי כמו אל המיץ של הזבל, אף פעם בחיים הוא לא העריך אותי, לא כיבד אותי, בכל הזדמנות שהייתה לו הוא היה משפיל אותי, אף פעם בחיים הוא לא הגן עליי ולא שמר עליי מפני אנשים אחרים. ההארה הזאת רודפת אותי עד היום, והיום יותר מתמיד אני מבינה כמה האיש הזה הוא בזוי וכמה אני לא רוצה אותו בחיים שלי.

למרות שהגעתי להחלטה לגביו, שאני לא מוכנה לדבר איתו ולא מעוניינת שהוא מעורב בחיים שלי בשום צורה, אני עדיין כועסת, אני עדיין עצובה, אני עדיין כואבת את האמת המרה שהבנתי אחרי כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה שנים של האשמה עצמית הסתיימו להם אבל עדיין אני לא מרגישה רוגע, לא מרגישה נחת, הלב והראש שלי מוצפים ברגשות ומחשבות. אני כבר כמה ימים מתמודדת עם אפיזודה דיכאונית בגללו, אני יודעת שאני חייבת ללכת לטיפול בהקדם אבל לצערי כרגע אין לי אפשרות כלכלית לאפשר את זה וגם אין מטפלים בחודשים הקרובים אז אני נאלצת להתמודד עם הכל לבד, עם כל הרגשות והמחשבות.

אתמול ראיתי פרק בסדרה "משפחת קרדשיאן", והפרק דיבר על החתונה הבומבסטית של קים עם שחקן הכדורסל קריס האמפריס. במהלך הפרק קים התפרקה ודיברה עם האבא החורג שלה ואמרה לו כמה קשה לה שאבא שלה לא נמצא וכמה היא מתגעגעת אליו... באותו רגע המחשבה היחידה שעברה לי בראש שאני לעולם לא ארגש ככה כלפי אבא שלי. אני לעולם לא אתגעגע אליו, אני לעולם לא אעריך אותו ואני לעולם לא ארצה שהוא יקח חלק ברגעים משמעותיים בחיים שלי. המחשבה הזאת מילאה אותי בעצב וכעס גדולים, התמלאתי בייאוש.

בגלל ההשפעה השלילית של אבא שלי על החיים שלי, אני פתאום מבינה שכל מה שקורה וקרה לי בחיים זה באשמתו, כל הבחירות הגרועות שלי במערכות יחסים מתעללות וקשות, בחירה גרועה של חברים, תחושת ערך עצמי נמוכה במיוחד. כבר כמה ימים שאני מסתובבת עם ההרגשה והמחשבה שאין לי בשביל מה לחיות, שאני חיה לא בשביל עצמי (למרות שאני עושה דברים שאני אוהבת) אלא שאני חיה בשביל לא לגרום צער לאחרים. אבל מצד שני עצם הקיום שלי גורם להרבה אנשים אחרים צער בחיים שלהם. אז אני שואלת את עצמי: מה יותר טוב? להישאר בחיים בשביל הסיכוי שאולי לבן אחד הריום שלי יעשה טוב? או אולי להיעלם לחלוטין ולהישאר כזיכרון רחוק ואפל במוחם של אנשים?

ראיתי מקודם פרק בסדרה שנקראת "לא בטוחה" שמדברת על חיי הנשים מנקודת מבטה של אישה שחורה בארה"ב. בפרק החברות של החשקנית הראשית מארגנות לה מסיבת הפתעה יפה וכייפית, ובזמן שאחת החברות מגיעה לאסוף אותה היא מגלה שהבחור שהשחקנית הראשית נהגה לצאת איתו והוא נטש אותה הגיע בהפתעה, ואותה חברה הגנה עליה ואמרה לו ללכת כדי שלא יפגע בה ויהרוס לה את יום ההולדת. ושוב המחשבה שעברה לי בראש, לי מעולם לא היה את זה ולי גם לעולם לא יהיה את זה, אני לעולם לא אדע איך זה מרגיש להיות מוקפת באהבה אמיתית של אנשים שבאמת רוצים שאהיה מאושרת, אני לעולם לא אדע איך זה מרגיש להיות בעלת ערך למישהו עולם ולא בגלל שיש לי מהו מיוחד להציע, אלא בגללי, בגלל מי שאני. זה כל כך כואב לדעת שאתה חסר ערך לכל כך הרבה אנשים, שכל כך הרבה אנשים יוותרו עליך בלי להסס בכלל, שאין בך שום דבר מיוחד בשביל לגרום לאנשים להישאר. ושוב כל זה מתנקז לאדם היחיד בחיים שהייתי אמורה לסמוך עליו והוא אכזב אותי פעם אחר פעם - אבא שלי. האיש שהיה אמור לבנות את הביטחון העצמי שלי, את תחושת הערך העצמי שלי, את האמונה שלי בבני אדם, גזל ממני את הדברים החשובים האלה וגרוע מכך הוא מסרב להודות בכך וממשיך באותה דרך.

אני לא באמת יודעת אם יש לי עדיין תקווה, אני לא באמת יודעת אם יום אחד אני כן אזכה להכיר חברים אמיתיים שיהיו איתי גם ברגעים הקשים וגם בטובים, אני לא יודעת אם יום אחד יגיע היום שבו אוכל לסמוך שוב על גברים ולהאמין בהם, אם יום אחד אוכל למצוא זוגיות שתעשה אותי מאושרת, אני לא באמת חושבת שיש הרבה מה לעשות איתי מבחינת טיפול, הלב שלי כל כך פצוע וכל כך מדמם מכל הריבים והאכזבות בחיים הקצרים שלי, אין לי כח כבר להאיבק ולהילחם על האמת שלי ועל השפיות שלי אבל אין לי ברירה, אני פחדנית מדי בשביל לפגוע בעצמי ואני מיואשת מדי בשביל להמשיך להילחם.

אני אבודה.