ואם לא מגיע לי שיקשיבו לי, כי אני בעצם כשלון....אז הרי גם כאן לא יקשיבו, נכון? 

ההתעלמות הרי היתה מנת חלקי מאז זאני זוכרת את עצמי. התעלמות מקולי, ממחשבותי, מדעותי, מהצעותי, מיוזמותי, מרצונותי, מבקשותי. 

הושטתי יד לעולם והיא נשארה ריקה. למדתי לשחק עם עצמי, לטייל עם עצמי, לשיר עם עצמי, לנגן עם עצמי, לעבוד לבד, לחיות לבד. בסוף גם הבאתי בת לבד, ואחרי עוד כמה שנים הבנתי שאם אני רוצה משפחה ובית- זה חייב להיות לבד, כי אף אחד לא יגיע. אז יצרתי עוד בת (כמו את הראשונה, גם את השניה אביה לא רצה), והקמתי בית לתפארת וגינת חלומות.

ונשארתי לשבת לבד בערסל, בוהה במים הרבים והיפים שסביבי, וממשיכה לשאול בעצב שאין לו סוף, איך זה יכול להיות ומתי יהיה לי, אם בכלל, שותף או שותפה, בכל תחום. הרי כבר למעלה מ 20 שנה שאני באינסוף טיפולים וסדנאות, אלטרנטיביים וקונבנציונאליים, הרי אני כבר על כדורים מספר שנים, הרי קראתי וראיתי והשתתפתי בכל סוג של חוויה טיפולית\רוחנית וכלום לא ממש השתנה. נשארתי בבדידות מוחלטת:  בכל תחום בחיים נשארתי מהר מאוד לבד, גם אם ניסיתי להתחיל שיתוף פעולה כלשהוא. במוסיקה, ביחסים, בעבודה, בחברה, במשפחה.

לפני כשבוע נתקלתי בספר מיוחד אצל המטפל המסור והאוהב שלי, שבזכותו נראה לי נשארתי בחיים כל השנים האלה....והספר ,שכל מילה ממנו דיברה אל מצוקותי בחיים, הפנה אותי פתאום פנימה בדרך חדשה אך מוכרת. אל אולמות החושך שלי. לפתע משהו התבהר לי בתוך החשיכה:

איך באמת אני מצפה למצוא מישהוא שם בחוץ כאשר אני בעצם שרויה בחשיכה שמונעת ממני כל קשר משמעותי "שם בחוץ" ?

ואיך אני מצפה לפגוש באדם אוהב ושלם אם אני שסועה וצועקת ומבוהלת מבפנים?

הגיע הזמן להתידד עם אולמות החושך שלי, הרגשתי. הגיע הזמן. 

וכך קרה שהרגשתי צורך לשתף דווקא את המקומות האפלים, הלא מושכים שבי, בניגוד לכל מה שניסיתי בעבר: להציג תמונה מושכת, נוצצת, חכמה. פתאום הרגשתי שהדבר האמיתי ביותר יהיה לומר את האמת....שיש בי מקום שמרגיש מכוער, נטוש, לא רצוי ולא שייך. שאני שופטת את עצמי ככשלון נוראי, כבטלנית, כמשעממת. ומגיע לי החרם החברתי שאני חווה כל חיי, מגיע לי שיתרחקו ממני, לא יאהבו, לא יירצו, יידחו. מגיע לי בעצם, משפל קיומי המאוס,שלא יתייחסו אלי אפילו. ואולי לא יגיבו לפוסט הזה....

מתוך המקומות האפלים האלה כמה קל לקנאה הרותחת לצוץ כל הזמן. לרצות מה שיש לאחרים, לעגוב במבטי אחר בעל מושך של אחרת או אחר קרירה נהדרת של מישהוא. להזיל ריר אחר חיי חברה ועשייה מלאת סיפוק של "ההם". מתוך המקומות האפלים עולה גם זעם ותסכול, עולה הייאוש הקיומי, עולה העייפות האינסופית מחיי נטולי ההגשמה.

כן, כעת אשב לי בנחת מפתיע בסלון ביתי היפה ואתבונן בשקט באולמות החשוכים שלי: הנאצית הבקורתית והשופטת המלקה אותי בשוט ומקללת אותי שאני כשלון עולמי, שאני מכוערת ושמנה, שאין לי סיכוי, שתמיד אשאר לבד ולא אצליח באף תחום. אתבונן בנחת בקולות האפלים שמזהירים שיימשיכו להתעלם מכל מילותי וצלילי ורצונותי. ובעיקר, אתבונן בילדה הקטנה והבודדה שנדרה נדר להפריד את עצמה מכולם, להתגונן בקוצי כפור מן העולם, להתבודד ולפנות אל השגעון , אל הטירוף, אל הרעב המתמיד לתשומת לב, העיקר להיות יוצאת דופן בכל מחיר. העיקר לא להיות כמו כולם. 

ואני יושבת כאן לבד ואתכם, ומתבוננת. ואור רך חודר לביתי מבעד לחלונות.