עוד חברה מתחתנת, עוד בן דוד מתמסד ולי אפילו כבר לא מעירים.. כבר לא שואלים 'מתי אצלך?'.. פשוט כי זה כבר הפך להיות פתטי.. זה מרחמים..

לפעמים הייתי מעדיפה שישאלו.

ואני חוזרת לדירה שלי ואני לבד. חושבת לעצמי שהסכמתי לוותר על ההפרעות אכילה כי הבטיחו לי שמחכה לי משהו יותר טוב. אבל ה'יותר טוב' לא מגיע.. כבר הרבה זמן הוא לא מגיע...

אז אני מפסיקה לאכול.. נהנית וסובלת בו זמנית.

מנסה לחשוב למה אני מכורה כל כך קשה? מה גורם לי תמיד להישאב פנימה?

והיום הבנתי. הרגע הזה שנמשך דקה בלבד. הרגע הזה שבו אני לא אוכלת בכלל והבטן כואבת ובא לי למות ואני נלחמת ברצון הבסיסי של הגוף לאכול ולהזין את עצמו. הרגע הזה שנמשך דקה בלבד ופתאום כל הכאב נעלם. תחושת ניצחון.

ניצחתי את הצורך הבסיסי ביותר של האדם.

ואני כבר לא מרגישה שום רעב.

אז בדיוק עכשיו אני ברגע הזה.

הבעיה היא שהוא נמשך דקה בלבד.

ואין לי ספק שאחרי הדקה הזו יגיעו המון דקות של עצב וכאב מסוג אחר.

אבל לפעמים אני מוכנה פשוט לעשות הכל כדי להרגיש שוב את הדקה המסכנה הזו.