היום לפני שלושה חודשים היה הבולמוס האחרון שלי. יצאתי מתקופה של שנתיים של בולמוסים פעמיים שלוש בשבוע (ואפילו יותר- זה התגבר ככל שעבר הזמן) והקאות.

הגוף שלי התקלקל בשנתיים האלה. יותר מזה- הנפש שלי התקלקלה. אני לא מאמינה שכבר שלושה חודשים אכלתי מאוזן, אני פשוט לא מאמינה שאני מסוגלת לתת לעצמי להינות מאוכל ולא להפוך את זה לבולמוס. אני לא מאמינה שאין לי ימי צום יותר. 

אני עדיין פגיעה, אני יודעת את זה. כשאני בודדה וקצת עצובה אני ישר פוזלת לארון הקורנפלקס. יודעת שאם אני אתחיל זה לא ייגמר. בעצם זה כן ייגמר בסוף. ייגמר רע. זה ירמוס אותי. אני מצליחה פתאום לחשוב בבהירות ולראות מה זה יגרום לי. זה לא קרה לי אף פעם, שעמדתי בדחף לבולמוס. אני עדיין מאוכזבת מעצמי שיש לי דחף כזה לפעמים. אבל אני מרגישה ככ חזקה כשאני אומרת: ״לא!״

כמה סרטונים ראיתי, כמה מאמרים קראתי על איך להפסיק אכילה בולמוסית ואת ההקאה שאחריה. לא חשבתי שיהיה משהו שיעזור לי. אבל אני ידעתי שמתישהו זה יפסיק. ידעתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות בכלא הזה שאני חיה בו. לא דמיינתי שזה ייקרה בתקופה הקרובה. וזהו. 

תמיד יש בי פחד, שמשהו חזק ממני ישתלט עליי ואני אחזור לשגרה הישנה שלי, שבה הייתי ככ אומללה. ככ קל ליפול לזה. אבל אני יודעת שעכשיו אני חזקה ושום דבר לא יותר חזק ממני.