את ראש השנה שחל ב24-לספטמבר 2014  חגגתי בחיק משפחתי הקטנה; בן זוגי ושלושת ילדי.
אלה היו הימים שבהם הבנתי שאני מתכנסת, עוטפת את עצמי באנשים הכי קרובים לי, אלו שיבינו אותי ללא מילים, וגם אם לא יבינו, לא ישפטו או ידרשו דברים שאינני יכולה לתת כרגע.
הייתי בדיוק חודש אחרי קבלת הבשורה על הגידול הסרטני בשד שלי, והייתי זקוקה רק לחיבוק, אהבה ומחשבות על חיים ושמחה.
הרבה אנשים מסביבי רצו לעזור, לתת, לאהוב בדרכם, לדבר על זה, להביע דעה ומחשבה, ואני רק רציתי להתחפר עמוק בתוך עצמי. רציתי להבין מה קורה לי ולבחור את האנשים איתם אאבד שליטה על עצמי למשך התקופה הבאה, המטפלים שהולכים ללוות אותי בשנה הקרובה.
ידעתי שעלי להיות קשובה לעצמי. ולאלה שליבם ידבר איתי. בשביל זה הייתי צריכה להיות קרובה מאד אל עצמי.
אז בראש השנה ההוא, שחל בספטמבר 2014, החלטנו להתלבש חגיגי, מלאי אהבה ושמחה, ולחגוג לבד.קצת אחרי הארוחה המאד משמעותית ומרגשת ליווינו את שני ילדי הגדולים (אחות ואח) לשדה התעופה, בדרכם לתאילנד ולאוס, נסיעה שהייתה אמורה להיות משפחתית ובעקבות הבשורה ביקשתי מהם לנסוע.
ידעתי שהם ישובו לפני הניתוח וכל שאר המסע שלי, שעוד לא היה ברור לגמרי.
(זה היה אחד הטיולים המופלאים והמשמעותיים שהיו להם שם וגם לנו, שליווינו אותם מכאן.)בשבועיים שלאחר מכן אספתי עוד ידע על מה ואיך אני הולכת לעבור, ובחרתי חבורה מצומצמת להקשיב לה.
הייתי זקוקה לשמוע רק מה שאני צריכה בשביל עצמי כרגע. רציתי שדברים יקרו מהר ומצד שני משהו בתוכי דרש ממני ללכת עקב בצד אגודל, אט אט.
באותם שבועיים גם אספתי גם כוחות להגיע לחג הסוכות ולספר להוריי, שכבר איבדו את אחי הבכור לפני כ-35 שנים לסרטן.
לאחר טיול באוויר הגולן, חיבוקים וכוחות מחברה טובה, כבכל שנה בחג סוכות הגענו לאחותי הצעירה לחגוג יומהולדת לאחייניות שלי. אחותי, שכבר ידעה, נעמדה לצידי מיד כמגן עוטף ואמיץ.

הקדמנו קצת כדי שאוכל לשוחח עם הורי ולספר להם, רגע לפני שמגיעה כל שאר המשפחה המורחבת.התיישבתי ליד אימי, אבא מולי על הכורסה, בעלי ובני לידי, וסביבנו התיישבו אחותי וילדיה.
בישרתי להם שיש לי סרטן בשד בעודי רועדת מפחד התגובה שלהם, מהמחשבה המנקרת לי במוח, האם יצליחו להתמודד?
שלא ייעלמו לי באמצע התהליך. "זו תהיה תקופה לא קלה," אמרתי בזהירות,  "אבל ביחד נעבור אותה." 
בליבי השתכנה לה תחינה פנימית שיישארו כאן לראות אותי מנצחת ומבריאה, מתגברת על כל מכשול בדרך, מתמודדת עם חומרים וסיטואציות שמעולם לא התמודדתי איתן. סיפרתי להם, כשאני מחבקת את אימי, והילד שלי צמוד לאבא שלי, שאני נכנסת לניתוח להוציא את החבר הסרטני שהחליט לטלטל אותי ואת עולמנו, ובתוך זה אנסה להבין מה עלי לעשות כדי שלא יחזור לעולם לבקר אותי.

מאז ספטמבר 2014 הפכו חגי תשרי עבורי לחגיגה אחרת, כזו שאינה קשורה לדת ולמסורת, חגיגה פנימית של אהבה, הבנה שאין צורך בארוחות גדולות ומרובות משתתפים כדי להרגיש אהובים, כדי להרגיש מוקפים במשפחה.
החגים מזכירים לי כל שנה מחדש את האנרגיה הראשונית שגרמה לי להסתכל על הסרטן בעיניים לומדות ועושות.
פתאום חשבון נפש הפך אצלי למשהו משמח, למפגש משפחתי או חברי, בו הלבבות נפתחים בעיקר להקשבה ללבבות של כל הנוכחים, ללמידה נוספת של אהבה ללא מסיכות.
להבנה, קבלה והערכה של כל אחד ואחת מהאנשים שעוטפים אותי.

תמונת הקאבר שלי - ליאת לומברוזו שנוגעת עם הלב במצלמה. תודה אהובה 
https://www.facebook.com/liat.lombrozo

מישהו איתי כאן
שירה וקולות: בניה ברבי
מילים ולחן: אליעד נחום, דודי בר דוד, בניה ברבי

קח את עצמך, בוא נברח \ אל מקום בו השמש תזרח, עלינו \ היא עוד תזרח עלינו \ אין לי ספק שנוכל לתקן ולתת לניגון לכוון, אותנו\ הוא יכוון, אתה יודע \ יש מקום אי בודד, ואליו אני רוצה ללכת \ אין מקום לפחד לאבד את עצמי בדרך \ לומד מכל מה שהיה ויותר לא עוצר, לא נוגע בזמן \\ מחפש לי מהות, רגע אושר קטן \\ אני יודע, מישהו איתי כאן \ מישהו איתי כאן \ קח את עצמך בוא נצרח \ על מרפסת נרקוד ונשמח, רק שנינו \ איך נשמח רק שנינו \ שמע, לכל שאלה יש תשובה\ דע מאיפה אתה בא אלינו \ ולאן תלך, מי יודע \ ויותר לא עוצר לא נוגע בזמן \\ מחפש לי מהות רגע אושר קטן \\ אני יודע, מישהו איתי כאן \\ כמו משוגע לא יודע לאן \\ כשהרגשתי לבד איך זרקת סימן \\ אני יודע, מישהו איתי כאן \\