ב27 לאוגוסט 2017 התחלתי את היום הראשון שלי ללא עישון.

הגעתי לתאריך הזה למוד קרבות הפסקת עישון ופצוע מלחמות קודמות עם הניסיונות שלי להיגמל. עד ל27 לאוגוסט 2017.

אז למה דווקא התאריך הזה? חברי טוב, נקרא לו ברוך, ואני ישבנו יחד אי שם בין יולי לאוגוסט 2017 והחלטנו להפסיק לעשן יחד. ברוך מורה ומחנך בב"ס והוא רצה להגיע לשנה החדשה, כלומר ל1 לספטמבר כבר גמול, אז קבענו שביום ראשון, שבוע לפני תחילת הלימודים נפסיק לעשן. זה ה27 לאוגוסט. אמרנו שעד אז נעשן חופשי ו"נחגוג" את הפרידה מהסיגריות.

התאריך מגיע ואנחנו מתחילים את הגמילה שלנו. ל27 לאוגוסט אני מגיע מצויד עם כל התובנות וההבנות שלי שאספתי עם השנים לגבי גמילה מעישון. הפעם את תחילה הגמילה שלי אני עושה בלי עזרים – בלי צ'אמפיקס שמאוד עזר לי בגמילה הקודמת (שארכה 18 חודשים ואז נפלתי שוב), בלי סדנא (אחרי שכבר פעמיים נכחתי בא) בלי לקרוא את הספר של אלן קאר (אותו קראתי פעמיים בעבר). הפעם אני לוקח את התובנות מכל הדברים הללו לתכנית אחת פשוטה שתפרתי לעצמי. פיתחתי תוכנית עצמית להפסקת עישון. התוכנית הזאת טובה לשכמותי – מעשנים שאוהבים את הג'וינטים אבל יודעים שעישון הוא מנהג מגונה ומודעים לכל מה שלא טוב בזה אבל  מתקשים להפסיק.

קביעת התאריך המסוים לגמילה מעישון חשובה, זאת התקופה בה אנחנו מבצעים אוטוסוגסטיה בעזרת דמיון מודרך. בתקופה הזאת כל סיגריה שאתה מדליק תדמיין את עצמך עובר את אותה חוויה – רק בלי הסיגריה. וגם לפני השינה, לשכב על הגב ולדמיין את עצמינו לא מעשנים בכל מיני סיטואציות שונות. או אם זה היה על כוס בירה בגינה, או בילוי עם חברים, או שיחת טלפון או יציאה מנסיעה ארוכה או סרט בקולנוע או אחרי ארוחה. בדימיון המודרך אתם שמים את עצמכם במקומות האלה כלא מעשנים.

בחזרה לסיפור, ברוך נשבר כבר בחודש הראשון לגמילה. שבועיים אחרי ישבנו בפאב עם חברים, כמובן בלא-מעשנים, ואחרי שאכלנו ושתינו, אשתי יוצאת כהרגלה לסיגריה של אחרי וברוך שמבין לאן היא הולכת, מסתכל עליה בעיניים כלות, נאבק בחשק לסיגריה ונכנע לזה מיד. החיוך שלו כבר הסגיר אותו, אני מכיר אותו כמו אח. היינו יחד מכיתה ח' וצעירים כבר לא נהיה. הוא התחיל לעשן כמו כולם בשל"ת הראשון בקיבוץ (אני דווקא לא הצטרפתי בהתחלה למעגל המעשנים הגודל והולך ורק בשנתי האחרונה לשירות עשיתי את מעשה השטות שלהתחיל לעשן). ברוך כבר רקם לו את התוכנית החדשה שלו לגמילה. הרי שבועיים הוא לא עישן וזה לא היה נורא כל כך. אז בוא נעשן אחת עכשיו וככה אעשן לי פעם בשבוע-שבועיים. אז ברוך מרוצה מה"תוכנית" שלו יצא לחלוק עם אשתי את חווית העישון מחוץ לפאב, כהם כבר לבד מנדים את עצמם מהסביבה בעת המעשה. שחזרו, הוא מספר לי על ה"תוכנית" שלו שככה הוא בעצם יפסיק בהדרגה. אני אומר לו שהוא מקשקש ובונה לעצמו תוכנית רציונלית כביכול רק כדי להסתיר משהו פשוט בהרבה – אתה מכור ואתה ברגע זה כשלת בניסיון גמילה שלך, אבל אני כמובן לא שופט אותו כי על שמי רשומים לפחות 20 כישלונות כאלה.

כמובן שברוך לא ממש הצליח לעמוד בתוכניתו ותוך שבועיים נוספים של מאבק בעצמו הוא חוזר לעשן, כמעט כמו לפני נסיון הגמילה.

עוברת לה שנה וברוך רואה אותי נחוש בגמילתי, והוא מהלל ומשבח מעריץ ושופע מחמאות, על איך אני מצליח למרות הכל: למרות שאשתי מעשנת, למרות שכל החברים שלי והמשפחה שלי מעשנים ולמרות הג'וינטים.

ברוך מכריז שהפעם זהו, הוא באמת מפסיק לעשן כי כבר אין לו קול מול הכיתה, ויש לו נסיגת חניכיים ונמאס לו להוציא כסף על זה, והתלות והריח והבריאות והוא צריך לתת דוגמא אישית (הוא מעולם לא עישן בין כתלי בית הספר או ליד ילדים אבל עדיין הרגיש שהוא חוטא לאמת) וכל זה.

"הפעם", אמרתי לו, "אתה מקשיב לי ופועל לפי ההוראות בדיוק!", בשמחה לחץ איתי יד על זה וקבע לעצמו תאריך – כמה ימים הלאה. הייתה לו השתוקקות גדולה להיגמל וזה תנאי פתיחה מצוין. את הימים האלה בילה ברוך בתרגילי האוטוסוגסטיה שהוא כבר מכיר והיה גם מתרגל את זה במישורים אחרים בחייו.

 עכשיו אציג את אחת הסיבות שאני, הוא והרבה מאוד אנשים נכשלים בגמילה. הסיבה הזאת מטופלת בתוכנית הגמילה שלי וזאת הבעיה של המריחואנה.

המריחואנה כבר עשרות שנים מסומנת אצלנו (אצלנו החבר'ה ושאר 75% מתושבי המדינה הבוגרים) כדבר מאוד חיובי והצריכה שלה היא חלק מהבריאות הנפשית והכללית שלנו. אני ועוד רבים אחרים, הצלחנו להפסיק לעשן, ולפעמים לתקופות ארוכות ומה ששבר אותנו והחזיר אותנו לעשן זה הג'וינט. בטח כזה אחד אקראי שהסתובב באיזה מסיבה, וגם אם היית גמול מסיגריות כבר כמה חודשים טובים, אפילו שנה וחצי, שאיפה קטנה, התענגות אלוהית אבל אתה כבר למעשה חזרת לעשן. וזה לא בגלל המריחואנה, אלא בגלל הטבק שמעורבב איתה.

ההוראה השנייה – לא לעשן כלום! ... לפחות לשלושה חודשים

אלה שמפסיקים לעשן אבל עדיין לא מוותרים על ההנאה של המריחואנה מטפחים לעצמם ניסיונות "לעשן מבלי לעשן". משתמשים בתחליפי טבק למינהם או בכל מיני תערובות של חליטות תה צמחים ועוד. התוצאה זהה – ג'וינט מסריח ומחניק. מהר מאוד מגלים שאין תחליף לטבק ושהטבק נועד לעישון והוא הכי "טעים" ומהנה לעישון. מפה חוזרים לעשן כי ברגע שמשתמשים בטבק, צורכים ניקוטין והניקוטין הוא הסם הממכר ביותר שיש, אז חוזרים לעשן.

אז אני אומר לברוך ולאחרים שיעשו כמוני: תגמלו מעישון לגמרי - למשך שלושה חודשים. זאת התקופה הדרושה לגמילה הפיזית מניקוטין, ההרגל לעשן גם מדוכא בתקופה הזאת.

אז, בחודש הרביעי, אפשר יהיה לקחת כמה פרחים של מריחואנה ולעשן אותם נקי, בלי טבק. אפשר בפייפ קטן או מגולגל בג'וינט דקיק או כמוני בוופורייזר (מאייד). הקסם הוא שברגע שאין טבק אז אין כמיהה לעשן עוד ועוד. הרבה מעשני ג'וינטים יעידו שאיך שהם מסיימים לעשן אחד הם מיד חושבים על הבא. אם אתם גמולים מטבק הצורך לעוד ועוד כבר לא קיים.

אני מסתדר עם המריחואנה (הרפואית שלי במרשם ד"א) ומאייד לי פעם-פעמיים בשבוע וזהו. בגלל שזה נקי אני נהנה מזה לזמן ארוך, איך לי את החשק לעוד ועוד וככה אני נשאר גמול מטבק ולעולם לא אחזור לעשן סיגריות!

ההוראה השלישית היא גם סוג של אימון מנטלי – לעולם, אבל לעולם לא לצרוך טבק בשום צורה ואופן. "ברור" אתם בטח אומרים, נשמע מובן מאליו, אבל לא ממש. זאת הוראה לעתיד. אחרי שנה, שנתיים, חמש, עשר ואפילו יותר הנגמלים מרגישים שהם כבר על החוף הבטוח. אחרי ששכחו שהיו מעשנים אי פעם פתאום הם פוגשים חבר/ה ילדות או מכר מהעבר הרחוק, העבר בו היו מעשנים ואז הסיגריות מוצתות. אתם חושבים "מה יכול להיות, לזכר הימים ההם". הניקוטין כ"כ ערמומי שהוא הצליח לקשור את עצמו לזיכרונות העבר ולחוויות משותפות. מחקרים מראים שהרבה אנשים זוכרים את הריח של זיכרון רחוק. אז מה יותר ריח מסיגריה? אז אנחנו מעשנים אחת, עושים פרצוף כאילו נגעל וצוחקים על ה"קטע" ומעשנים את הסיגריה המאוד משעשעת הזאת תוך כדי זה שאחנו מוצפים בזיכרונות ונוסטלגיה על הימים ההם. אחרי יומיים אותו מכר מתקשר לספר שהוא טס חזרה מחר ואז נפגשים לבירה אחרונה ונו טוב, עוד סיגריה אחת, שיהיה. המכר עזב כבר אבל אתם נשארתם שמפלצת הניקוטין הקטנה שבבטן, זאת שהייתה רדומה עשר שנים, התעוררה פתאום והתחילה לדרוש את המנה שלה.

נתקלתי בלא מעט אנשים שחזרו לעשן אחרי שנים של גמילה. אז לכן ההוראה השלישית היא זאת.

ברוך שלנו אכן הפסיק לעשן כמו שקבע לעצמו. כבר שלושה שבועות בערך. שיש לו כמיהה לעשן הוא מתקשר אלי לקבל חיזוק. דבר ראשון אני מראה לו איזה גדול הוא היה בשלושה השבועות האחרונים, ותמיד מזכיר שכל עישון בכל כמות יחזיר אותו לעשן. "אתה רוצה לחזור להיות מעשן?". שהתשובה שלילית הפיתוי כבר נעלם. ברוך נרגע ומשוכנע שהפעם הוא בדרך לגמילה אמיתית.

אז מה איתי? איך אני "שורד" את הגמילה? קודם כל אני מגשים תקווה שהבעתי בעבר: אני כותב אליכם אחרי שנה שאני גמול.

אני לא מעשן, ריח הסיגריות דוחה אותי יותר ויותר (משום מה הדחייה מהריח הופיע רק בשבועות האחרונים), המחשבה על סיגריה כבר לא מציקה לי. אין לי את הציפייה לעישון "אחרי" מה שלא אעשה. וכל מה שאני צריך זה להישמע להוראות של עצמי.

ועכשיו אני מביע עוד משאלה: שאכתוב לכם שוב אחרי שנתיים שאני גמול וכך כל שנה. רק להישאר גמול מטבק!

אז הנה התכנית שלי בתמצית:

1.     לקבוע תאריך הרחוק כשבועיים מהיום בו תפסיקו לעשן. בזמן הזה תעשנו כרגיל אבל תתרגלו דמיון עצמי בו אתם רואים את עצמכם לא מעשנים בכל סיטואציה שהיא הטריגר שלכם להצית סיגריה.
2.      שלושה חודשים לא לעשן כלום! לא תחליפי טבק, לא "טבק אורגני" או "טבק ללא ניקוטין" למינוי וסוגיו. כלום! שלוזה חודשים לא בא עשן לראות שלכם. אחרי שאתם גמולים שלושה חודשים עברתם למעשה הרבה שלבים של התמודדות עם הגמילה.
אם אתם ממש צריכים את הסוטול, בחודש הרביעי תרשו לעצמכם כמה פרחים של קנאביס בפייפ או וופורייזר. ואז תוכלו להינות מזה פעם-פעמיים בשבוע.
3.      לא לעשן יותר למשך שארית חייכם! לזכור שהסיגריה אורבת לכם בכל שלב של החיים והיא יכולה להחזיר אתכם להיות לא מעשנים אם אתם לא מודעים מספיק לסכנה.

שתהיה לכולם שנה טובה שמחה ומלאה בחוויות ללא עישון!