לונה,
קשה לברור את מילות התגובה הפותחות לפוסט שלך... כמה עוצמה יש בכתיבתך, כמה עוצמה!!!
קראתי כמה פעמים ברצף את הפוסט שלך, כתוצאה מהזדהות מטורפת ויודעת מה חשתי? שאמנם כמיהתך העזה לספר/לזעוק/לצרוח/לפרסם בשלטי חוצות את מה שבפנים לא נותן לך מנוח, את אותם שלדים שמדירים ממך שלווה, אך בד בבד, בעצם כתיבתך, כתיבתך הינה הסיפור, גם אם בחלקים מפוזרים...
לא יודעת אם שמת לב או שזה קרה בתת מודע כלשהו, אבל את מספרת, את פותחת ונפתחת...יש כאן עלילה ולא רק התחלה של...
השלדים הללו, כמה שהם מוכרים לי...תמיד הייתי צוחקת על כך שהיו זורקים לעברי הערות מהסוג של:
"עדיף שתאכלי, במילא כולנו נהיה שלדים בקבר"...ורק אני לעצמי מלמלתי שלא רק השלד שלי יהיה מונח שם אלא גם השדים הנוספים, השדים שטרם הוצאתי מהארון, המגירה, מתוך עצמי...שכל כך רציתי לספר עליהם.
לכולנו יש שלדים, תהיי בטוחה, כולנו חולפים על פניהם, יום יום, השגרה מעכבת וכך גם ההתעלמות.
גם אני כמוך, מתקשה להתעלם, בעיניי החומקות מנסה לרפרף מתחתם, מעליהם, רק לא בהם. אבל הם דוקרים אותי בעיניים, ממש מכאיבים לי. אני מוצאת המון תקווה ואור במילותייך, מקווה שהמודעות ואותן תפילות קטנות יביאו לך את השלווה, למרות נוכחותם וקיומם של אותם שלדים מאיימים.
האומץ והגדולה היא לרסק מחשבתית את הלך השד, למרות שאין לילה שאיני נזכרת בשלד ההוא בארון שמחכה בשקיקה לתחיית המתים שלו. כאילו מרגישה שביושבי בגבי אליו הוא נועץ בי מבטים דרך חורי העיניים הפעורים בגולגולתו, נועץ ושורף. השלד הזה הוא קוץ ברגל שלי, מקל בגלגלים, סיבה למועקה פתאומית באמצע היום ואבן כבדה ששואבת ממני אנרגיות רבות. השלד הזה הוא הפרעת האכילה שלי, כמה מטומטם, אני בשאיפה להפוך להיות הוא, שלד.
מאחלת לך שתוציאי את השלדים הנסתרים שבך, תאווררי ותנערי את כל הזוהמה שנסכה עלייך, תסירי מעליהם את סימני הזמן, שחררי את המוגלה שבך וטעי בעצמך תחושה שאת יכולה להתנגד להם ולנצח.
זה לא קל, זה אפילו קשה באופן שאף אחד שלא מכיל שלדים מהסוג "שלנו" יוכל אי פעם להבין, אבל כרגע מה שחשוב הוא שהשלדים השתקנים, בכינויים: "הרוצחים השקטים", יילכו ויידעכו, עד שלא יישאר מהם כל זכר.


שיהיה לך שבוע נפלא!