יש לי צלקת ענקית בבטן ושקית סטומה..

אני בבית.. משתקמת.. אבל אין זמן לרחמים עצמיים.. יש ביצפר ויש חיים בחוץ שצריך להמשיך..

לא לתת למצב המחורבן הזה לעצור אותי, עוד מקלחת ועד שקית מלאה בצואה שצריך להחליף.. עוד חיטוי, וככה ממשיכים,

מה איכפת לי שהכל נראה מטורף והזוי באותו הרגע, ילדה בת 14 עם שקית סטומה בבטן, עושה קקי דרך הבטן.. הכי שגרתי בעולם, אבל אפילו להבין את זה לא יכולתי ולא ניסיתי אפילו, פשוט הסתגלתי למצב..

עוד ביקורת אצל רופא הגסטרו שלי ועוד בדיקות דם לראות שהמצב יציב.. תרופה פה תרופה שם והכל כרגיל..

המורה בכיתה לפעמים לא נתנה לצאת לשירותים אז הייתי יוצאת בלי לשאול יותר מידי, ברור שהיא כעסה עליי והיו לי בעיות בגלל זה אחר כך, אבל לא היה איכפת לי כי מה שעבר לי בראש על האישה הזאת זה שהיא לא מבינה כנראה שיש בעיות גדולות יותר בחיים משיעור יהדות..

ככה יום אחרי יום המשכתי הלאה.. ידעתי שיש לי מטרה בחיים, לסיים את הלימודים על הצד הטוב ביותר ולהצליח, 

הייתה הרבה תמיכה של המשפחה והחברה.. אשקר אם אומר שזה לא עזר, בלי תמיכה נפשית מהמשפחה לא יודעת איך מתמודדים ומסתגלים לסיטואציה כזאת. כולם האמינו בי וחיזקו אותי שאני יעבור את זה ויום יבוא אפילו אצחק על זה..

לפעמים זה אפילו לא נראה כזה גרוע, ההתמודדות עם המצב, הצואה לא יצאה דרך הרקטום כי אם מהבטן וזה בהחלט היה נעים יותר.. אבל גם מגעיל ומעצבן באותה הנשימה.. שלא לדבר על מסריח בצורה לא רגילה..

אז הגיע עוד ביקורת אצל הרופא גסטרו, ושאלתי אותו עד מתי השיגרה הזאת תימשך? 

כאן הגיעה הברירה: להישאר עם סטומה לכל החיים או לעבור עוד 2 ניתוחים שכוללים יצירת פאוץ' בתוך הבטן מהמעי הדק(שעושה את פעולת צבירת הצואה כמו הסטומה רק שזה בתוך הבטן ועשוי מהמעי הדק) וחיבור של המעי היוצא מהבטן(לסטומה) לפאוץ' בפנים.

כמובן שהלכתי על הבחירה של הניתוחים כי עד כמה שזה נורא לעבור ניתוחים לא יכלתי לדמיין לעצמי אפילו חיים שלמים עם החרא הזה על הבטן(תרתי משמע).

כך עברו להם 6 חודשים עם הסטומה, עם התסכול, עם החולצות הרחבות, עם כל הזוהמה הזאת.. וזה עוד לא נגמר, אחרי הניתוח של הפאוץ' מחכים לי עוד שישה חודשים עם הסטומה עד הניתוח השלישי והאחרון של החיבור של הכל עם הכל וההתפטרות מהסטומה..

אבל עד אז.. אני מסתגלת ומתמודדת לא משנה מה..

אני בת 14.. ושוב.. בבית חולים.. עומדת בפני ניתוח נוסף של 5 שעות שבו הולכים לעשות לי את הפאוץ' המדובר..

עזבו את זה שהזרקתי לעצמי את חומר ההרדמה.. כבר קיבלתי את זה על עצמי באהבה.. העיקר שהכל יגמר כבר כמה שיותר מהר..

העיניים נעצמו והתקווה התעוררה..

כי בסופו של דבר ידעתי שלא משנה מה ה' איתי והכל לטובה:)