הייתי בת 12 כשזה קרה.. כמו שכולם יודעים: כאבי בטן, דם במקום קקי, ירידה מטורפת במשקל, הקאות בלי סוף וכו וכו.. 

והינה אני מאושפזת.. לעזזל בית חולים, אני בסך הכל ילדה, לא אמורה להיות שם בכלל, ואז התחילו התרופות: רפאסל, סטרואידים, אשלגן וכו וכו..

אבל המצב רק החמיר יותר ויותר, לא היה נהוג בזמנו לעשות כל שני וחמישי קולונוסקופיה או גסטרוסקופיה או כל הקוסקופיה למיניהם..

פשוט ראו דרך בדיקות דם וצואה את ה"בעיה" וטיפלו בתרופות.. הייתי בבית חולים כמה חודשים טובים עם זונדות וקטטרים וצילומים, רנטגנים, סיטי, אולטרסאונד וכדומה..

ואני בסך הכל ילדה.. בת 13.. שכל יום דוקרים אותה לבדיקות, עם כחולים בידיים, וכרישים ברגליים כי כבר הגעתי למצב שלא יכולתי ללכת תקופה מאד ארוכה..

פשוט לא עמדתי על הרגליים.. כל היום רק אנטיביוטיקה דרך הוריד ו- טי,פי,אן(אוכל דרך צינור קרוב ללב) כי לא יכולתי לאכול כלום כי כל מה שנכנס לי לפה הקאתי או שלשלתי אותו בכמויות של דם.. וכמובן שהיו עירויי דם לכל העסק המלבב הזה..

ואני בסך הכל ילדה, שעומדת לאבד את החיים שלה בטיפול נמרץ.. על סף מוות..

אני.. הילדה הכי חזקה בכיתה, הכי ספורטיבית, הכי חיה ותוססת שיכולה להיות.. שוכבת על ערש דוואי..

בעודי על סף מוות הכניסו אותי לבדיקת קולונוסקופיה.. הגיעו ברוב טובם אחרי חודשים של התעללות בבית חולים להחלטה שהגיע הזמן לבדוק עם מצלמה דרך הטוסיק מה קורה שם במערכת העיכול המטורפת הזאת..

התעוררתי מטושתשת.. אבא שלי מחזיק לי את היד ואומר לי: "סיגלית יפה שלי צריכים להכניס אותך לניתוח.. ראו שכל המעי שלך מתפורר ואם לא יוציאו את זה את לא תישארי בחיים"

לא יכולתי לדבר מרוב כאב, רק הנהנתי "לא" עם הראש.. כבר הייתי מוכנה לסיים את דרכי(שעוד לא התחילה באמת) בעולם הזה..

אבל הוא חתם על המסמכים והכניסו אותי לניתוח..

הייתי בסך הכל ילדה...