אחד הדברים שהכי קשים לי בחיים זה לעצור.

יש בי המון מוטיבציה לעשייה, בייחוד אם אני מרגישה שהעשייה שלי תורמת לאנשים רבים.

הייתי כך גם בתקופת הלימודים שלי באוניברסיטה, בצבא ולמעשה בכל תקופה שזוכרת את עצמי.

תמיד, מה שהיה הכי קשה לי זה לקחת פסק זמן, להאיט את הקצב ואפילו לעצור רגע.

דבר מאוד מעניין קרה לי לפני כמה שנים, בתקופת הלימודים שלי לתואר הראשון.

קרה שלא עברתי שני מבחנים שהם היו התנאי לעלות לשנה הבאה.

איך יכול להיות? מצטיינת שכמוני?? ניסיתי מועד ב' וגם אותו לא צלחתי.

לא הבנתי מה קורה? איך זה יכול להיות? עד ששאלתי שאלה פשוטה: מה החיים רוצים ללמד אותי במצב הזה?

התשובה הגיעה לי דרך אדם שמאוד מבין בחיבור לטבע ובאיזון. הוא אמר לי: "את לא רואה ג'וליה? החיים נותנים לך מתנה! שנת חופש! תעשי מחדש את שני הקורסים האלו ובשאר הזמן הפנוי – תסגרי את מעגל הריפוי שלך, תתחזקי, לכי לטבע, תתחדשי, תלמדי דברים שתמיד רצית לעשות, תנוחי. את עושה ועושה ללא הפסקה גן-בית ספר-צבא-אוניברסיטה.....תעצרי רגע, קחי נשימה, ותמשיכי ביתר כוחות ועם יותר נשימה. והכי חשוב: ברגע שאת תהי יציבה ועל שתי הרגליים, תוכלי לעזור להרבה יותר אנשים".

ואו! חשבתי לעצמי. איזו גאון הטבע הזה, איז חוכמה יש בחיים לכוון אותנו. אז אמנם היה לי קשה לקבל את זה שלא אמשיך עם המחזור שלי לשנה הבאה, אבל הדברים שקרו לי בשנה הזאת, האנשים שפגשתי, המאסטר ברייק שעשיתי, משמעות החיים שגיליתי – לא הייתי מקבלת את זה לעולם אם לא הייתי לוקחת פסק זמן.

ועכשיו? היום? אני נעמדת מול אותו השיעור. הרגל שלי עם דלקת קלה, אך מאותת לי לעצור, לנוח. לסמוך שהדברים יסתדרו רגע אחד גם בלעדיי, ושאני יכולה להרגיש בטוחה לשחרר רגע את כל העשייה שלי, בשביל לתת לעצמי מנוחה. זו יכולה להיות מנוחה יזומה של יום, או של כמה ימים שבהם תרתי משמע מרימה רגליים ועושה פשוט הכל בקצב קצת איטי יותר. מורידה עומסים ומתמקדת בהחלמה.

היום אני כבר יודעת בתוכי מניסיון שעברתי, שלעצור רגע בשביל להתמקד בהחלמה, ולא להמשיך בזרמי החיים כמו לפני, זאת הזדמנות לצמיחה ולריפוי מהשורש.

ואני מזמינה אתכם, כל אחת בשלב שבו היא נמצאת עם הנושא של הפרעות אכילה, או אכילה רגשית, לבדוק: איפה אני רצה ללא הפסקה? איפה אני לא מאפשרת לעצמי מנוחה? האם אני יכולה להתקדם בצורה מועילה יותר אם אנוח רגע באמת ואבחן איך נכון יותר להמשיך? כל אלו שאלות שהצילו אותי בזמנו ואיפשרו לי לסיים את הריפוי שלי ולא לסחוב את זה לעוד שנים רבות. זה שיעור ענק לחיים. הרבה פעמים אנחנו אוכלים מדי או צמים מרוב עומס. לחצים בחיים. אנשים בחיים שנמצאים שם ומוסיפים לנו עומס. Over  אחריות שלקחנו על עצמנו. לפעמים היכולת הזאת לדעת לשחרר, לסמוך שהכל ימשיך טוב גם אם רגע "ארים את הרגליים" – מביאה אותנו למקום חדש. דווקא העצירה, מולידה תנועה חדשה.

אז בנימה רגועה זו, אני מאחלת לכולנו סוף שבוע ושבוע טוב!

אם יש לכם שאלות אתם יכולים לכתוב לי בפרטי, יש קבוצות שאפשר להצטרף אליהן גם וירטואליות וגם פיזיות ולהתקדם חכם יותר. פשוט יותר. ביחד יותר.

הרבה כוחות חברים,

יש אור בקצה המנהרה!

אוהבת,

יוליה