ינואר 2006.

חצות. ירושלים.

 אני מסתובב ברחובות העיר הקרה. הצינה עוטפת אותי מכל עבר. אני חש את עצמותי נוקשות אחת בשנייה. אני איש של המרכז. לא רגיל לקור העז.

יש מעט מאוד אנשים בשעת לילה מאוחרת זו. מעט תיירים שתויים צועקים וקולם מהדהד מקירות המבנים הקרים.

אני מביט בהשתקפות דמותי מבעד לחלון ראווה. אני שונא את מה שניבט לעברי. משחזר את קורות השעות האחרונות.

תל אביב. שעה 18:00

הגשם לא מפסיק לרדת והולך בחלון משרדי. אני תמיד פותח את החלון כמעה כשיורד גשם. מסניף את האוויר הנקי אל ראותיי. שינוי מרענן מעשן הסיגריות שגופי רגיל לקבל מידע יום.

אני מביט על הרחוב הרטוב ותחושת אושר לא ברורה מציפה אותי.

הנייד מתחיל לרטוט בכיסי. וקוטע את הרגע הנדיר אותו אני חווה. אני מתעלם. מנסה שוב לחזור ולפקס את עצמי בתחושה טהורה של אושר. 

הנייד המזויין לא נותן לי מנוח. הצלצולים לא מפסיקים. אני שולף את המכשיר מכיסי, לראות מי מציק לי. על הצג מספר חסוי. 

בהחלטה גורלית, אני עונה. מעברו השני של הקו נשמע קול צרוד ולחוץ. הוא מציג עצמו כאחיו של עצור, שנמצא כרגע במגרש הרוסים בירושלים. עצור על עבירת מין. ומבקש לשכור את שירותיי. 

הסברתי לבחור שאיני מומחה לעבירות מין ושכדאי לו לפנות לעורך דין אחר. הבחור התעקש וסיפר לי ששמע עליי ועל המסירות שלי עבור לקוחותיי.

דפקתי לו מחיר מטורף רק עבור בהתייעצות. 10000 שח במזומן רק בעבור ההגעה שלי לאחיו וייעוץ ראשוני בחקירה. הבחור לא התווכח אבל התנה את התשלום בכך שאצליח עוד היום לפגוש את העצור.

ככלל, אין פגישות עם עצורים בשעות כאלה, אלא אם יש חקירה והוא מבקש להיוועץ עם עורך דין.

למזלי הטוב או הרע..הכרתי את מפקד מתקן המעצר בירושלים. שוחחתי איתו ובאופן חריג הותר לי לפגוש את העצור.

שעה 22:00. מגרש הרוסים. ירושלים.

הדלתות הכבדות של מתקן המעצר הדוחה נפתחות. ריח הליזול והשתן מכה בי שוב. לעולם לא אתרגל לסירחון בית מעצר. בגלל הרטיבות, ריח העובש משתלב בריח הביבים הכללי ועוד יותר גורם לי להרגיש תחושת מחנק.

אני נכנס אל תוך החדר המבודד. וממתין לבואו של הלקוח החדש שלי. אני ממשש את הכיס הפנימי של מעילי וחש בערימת השטרות שמונחות בכיסי. זכר לתשלום שקיבלתי מחוץ לבית המעצר מאחיו של הלקוח.

הוא נכנס אל החדר שמיועד לפגישות עם עורכי דין. החדר היחיד בו אין סוהר ואסור על פי חוק לצותת.

הוא.בחור צנום עם שיער דליל, בן 45. מואשם באונס חמור של אשה שלקח טרמפ מאחד היישובים העוטפים את ירושלים. 

אני מציג את עצמי ומתחיל בנוהל הקבוע וחוקר אותו מה הוא כבר סיפר. הלקוח מסתבר שמר על  זכות השתיקה. הראיות נגדו הינן עדות המתלוננת בלבד. אין ד.נ.א.

לאחר מספר דקות. זה קרה. הלקוח מרגיש מספיק בטוח בעצמו ומתחיל לספר לי על האונס. על המכה שנתן למסכנה, על הצעקות שלה, על המבט הקפוא בעינה. על התחינות שלה שיפסיק. הבן זונה מתגאה שהיא רצתה אותו ונהנתה מכל רגע. עיניו מרצדות ונראה כי הוא חווה שוב את ההנאה מהסבל שגרם למסכנה.

נגעלתי מעצמי.

חצות וחצי. כיכר החתולות ירושלים.

אני משוטט וממשיך לשחזר את השיחה עם המפלצת. אני מבחין בשתי נערות. נראות אבודות. מקופלות בתוך גומחה ומנסות להתגונן מהקור.

אני ניגש אליהן. הן מבוהלות. נכנסות למוד התגוננות. נראה כי הן למודות סבל מאנשים רעים.

אני מכניס את ידי אל כיסי, מוציא את המעטפה ונותן אותה לאחת מהנערות. 

מנסה נואשות למרק את מצפוני.

ביהמש המחוזי ירושלים. פברואר 2007. 

הבן זונה יצא זכאי. זיכוי מחמת הספק. עשיתי עבודה טובה. בעבור סכום לא מבוטל.

בדרך חזרה אל מישור החוף, אני נזכר בשתי האומללות שקפאו מקור לפני שנה.

אני שונא את עצמי כאדם ואוהב את עצמי כאיש מקצוע.

אני אוסיריס.