לא חשבתם שפרשתי מהבלוג כל כך מהר נכון? [למרות שזה מה שאני בדרך כלל עושה כשאני מתחילה משהו]

יש משהו שאני ממש הייתי רוצה לפתוח פה איזהשהוא דיון או דו שיח קטן אם מי שקורא את הבלוג הזה.אני לא באה פה בתלונה או במחשבה שלילית אבל אני לא כל כך מבינה איך זה אפשרי

אני אתחיל עם זה שאחרי האשפוז האחרון שלי כשבאו והציעו לי את התרופה האלטרנטיבית שאני משתמשת בה כשצריך הייתי קצת נגד. קצת. כי לא רציתי להאמין שכל השנים האלה המערך הפסיכיאטרי לימד אותי שרק תרופות יכולות לעזור לי להרגיש יותר טוב ושאין משהו אחר. וכשראיתי שהתרופות לא עוזרות לי זה תסכל אותי מאוד. אבל אחרי טיפה דחיקה מצד מי שהציעה לי את זה לפחות לנסות הסכמתי.. והיום אני מרוצה מהחיים.וזה מדהים ומפחיד אותי באותו זמן שיש אנשים שכל כך סובלים היום אבל כשבאים ומציעים להם אופצייה שאולי כן תעבוד עבורם ויכולה בהחלט לעזור הם לא רוצים. ואני מבינה את זה אבל לפחות לנסות? בטוח שאנשים לא רוצים להישאר ככה לתמיד וברור שיש גם עלי כל יום סיכון שזה יחזור יותר חזק ממקודם[לא יודעת כמה חזק זה יכול כבר לחזור כי זה היה ממש גרוע לפני] אבל אני מעדיפה לקחת את הסיכון הזה ולפחות בנתיים לחיות את חיי בלי קושי קיומי. אני שואלת את עצמי איך זה שאנשים לא מוכנים אפילו לנסות לשמוע על זה ולראות אם זה יעבוד עבורם ויאפשר להם לחיות בלי קשיים קיומיים כל יום ויום. המטרה לא אמורה להיות לחיות כמה שיותר טוב עם כמה שפחות תרופות שמסוגלות לשבש את המערכת המוחית שלנו?