הרופאה היקרה שלי שלחה אותי לתחנה לבריאות הנפש,שם פסיכיאטרית נתנה לי תרופות.

לא זוכר איזה בדיוק אבל עברתי את כל התרופות המוכרות נגד דכאון וכדורי הרגעה.

(שנה לאחר מכן התאבדה רופאת המשפחה שלי לאחר מות בנה…).

הפסיכיאטרית לא דגלה בדיבורים מיותרים ולבקשתי הסכימה לכתוב לי מכתב לצבא שאני נוטל תרופות,עשיתי את שלי,והגיע הזמן לשחרר אותי.

מהשריון כידוע יוצאים על אלונקה,ואכן לא התרגשו במיוחד.

ואז הלכתי עם צו המילואים ושקית מלאה תרופות פסיכיאטריות(בתחבולות תעשה לך מלחמה)

לשרת את מדינתי היקרה…

משם היתה הדרך קצרה לשחרור.

השלב השני לאחר חופשות מרובות עזבתי את מקום העבודה(הנחשב מאוד מאוד).

ואחרי כן באופן טבעי הסתיימו נישואי שארכו שני עשורים.

עזבתי הבית הרכוש וחזרתי לבית ילדותי כשבגדי לגופי

אבי כהרגלו השקה את החצר,הודיע לי שמעוות לא יתקן והמשיך בשלו ,אטום מנוכר

וחסר הבנה.

התרופות מתחילות להשפיע ואני מתחיל להשתולל.

המשך יבוא,