רוב חיי הבוגרים חשבתי שהחיים קשים ומלאי סבל,זה החל בלידתי.נולדתי מת ללא דופק ונשימה(סיפרה לי אימי)זריקת אדרנלין ללב החזירה אותי לכאן.גדלתי בבית מבוסס כלכלית אך חיינו בצמצום וקמצנות,הורי סיפרו שבפלמח בקיבוצים ובצנע אכלו חצי ביצה פעם בשבוע(אולי זאת הסיבה שאני יכול לאכול עשר ביום).דודי אח אימי נספה בשואה כך שבבית היתה אוירה כבדה תמיד.בים הזכרון הלכה תמיד לאזכרות לניספים,ואני נותרתי לבד בבית,בצפירה התחבאתי שלא יבואו וקחו אותי.אימי סבלה ממשהו נפשי שעבר במשפחתה הגיע אלי והמשיך לחלק מילדי,אנו שני אחים ובינינו נולדה תינוקת מתה ,אימי טענה שהרופאי תלשו אותה ממנה,אחרי אישפוז של שבוע המשיכה את חייה עם תרופות והיתה מאוזנת לרוב.יחסי עם המין היפה החלו בגיל צעיר יחסית והיות והייתי ביישן ומסוגר בנות התחילו איתי,אך איבדו לאחר זמן עניין כי חוץ מסקס וקולנוע או מסעדה לא היה לי מה להציע.בגיל 17 בערך(כמו אחי)הודעתי לאבי שאני חכם מספיק,הפסקתי ללמוד בתיכון,למדתי ועבדתי במכונאות.גם בבית היו לי תמיד בצעירותי מוכונית או שתיים ברחוב ועוד אחת בחצר.לצבא גוייסתי לטייס :) אך אחרי שלושה שבועות מצאתי עצמי בטנקים ושם הוציאו את נשמתי בשירות מפרך שנמשך כ20 שנים.שלוש סדיר בסיני ועד גיל 38 בערך כ30 40 ימים כל שנה בכל האינטיפאדות,צווי ה8,התעסוקות והאימונים.יום אחד תוך כדי חופשה בסדיר תיקנתי מכונית ברחוב,עבר חבר שגר לא רחוק ואמר שהוא יוצא עם מישהי ושאבואלראות את אחותה.באתי ראיתי התחתנתי,נולדו ילדים,נולדו גם נכדים :).בגיל 38 מצאתי עצמי בעבודה שנואה,משרת כאמור שירות נצחי ומפרך,וכלוא בנישואין מאמללים את שני הצדדים הרבה הרבה זמן.קרסתי,התפרקתי,הלכתי לרופאת המשפחה ואמרתי שאיני חש בטוב,שאלה כמה זמן,עניתי המון שנים.גערה בי הרופאה היקרה,הסבירה לי שאני בדכאון(עד אז כאמור חשבתי שאלה החיים,ויום מוצלח הינו יום ששבתי הביתה בשלום)ושלחה אותי דחוף לטיפול.

המשך יבוא