אני זוכרת את השקט הזה. הדממה הזאת שבה חייתי 5 שנים לפחות

אני זוכרת שמי שידע הרבה הרבה עלי זה היומן שלי. הדפים האלו, שהיום כבר מלאי אבק

אבל אז הם היו החבר הכי טוב שלי.

התביישתי, לא הבנתי מה קורה לי, איך יכול להיות שאדם כל כך מוצלח, מגיע לשפל כל כך נמוך?

הקאות, אכילה בלי הפסקה, רגשות אשמה, הסתרה, גרון כואב, צומות....מה לא עברתי...

כל מה שעברתי אף אחד לא ידע. רק אני והיומן שלי.

אני זוכרת את הרגע הזה בשנת 2000 שבו כתבתי לראשונה ביומן:

"יומני היקר, היום אתה הולך לשמוע משהו שונה בהחלט. נתחיל זאת בכך שיש לי בעיה. לא אני עוד לא אלכוהוליסטית אבל מה שקורה לי לא רחוק מזה" זה היה רגע הביטוי הראשון שלאחריו המשכתי בכתיבה עוד שנים רבות עד שהסכמתי להוציא את זה בקול. זוכרת כמה הקול שלי רעד כשסיפרתי לראשונה לחבר שלי שיש לי הפרעת אכילה. זוכרת כמה הקול שלי רעד כשסיפרתי לחברה הכי טובה שלי. זוכרת ....איך סיפרתי להורים....וזוכרת עוד יותר חזק את הצעקה שלי בהרים של ים המלח צעקה שאני רוצה לשחרר את ה: "שליטהההההההההההההההההההההההההההההה"  וה"בושההההההההההההההההההה" ומבקשת שאתמלא ב:"אהבהההההההההההההההההההההההה"

זאת הייתה צעקה משמעותית. שלא היה אכפת לי מה חושבים עלי. רק אני והטבע. צעקתי הכי חזק שאני יכולה. זוכרת כמה כאבו לי הצלעות. אבל הוצאתי את זה.

מאז משהו נפתח. עברתי תהליך בקבוצה שבו דיברתי הרבה, ושיתפתי...ואח"כ עוד שלבי החלמה רבים וטובים... גם בלוטת התריס שלי שנמצאת באיזור הגרון עברה תהליך החלמה ארוך ומשמעותי והיום אני לגמרי במקום אחר.

היום....הרבה שנים אחרי....הקול שלי....מה הייתי עושה בלעדיו. אני עושה סדנאות, מנחה קבוצות, מעבירה הרצאות, מדברת ומשתפת ומכוונת ומעבירה תהליכי ריפוי בזכות הקול שלי ויחד איתו ומכוונת אנשים לפתוח...לפתוח את הלב, לפתוח את הקול, לעשות הכל חוץ מלשתוק.

קול זה דבר מרפא ואפשר לעשות איתו המון.

מחזקת כל אחת שנמצאת בתהליך החלמה לשים יד על הגרון, לעצום עיניים, לקחת נשימה ולהוציא קול. לא חשוב איזה. מה שיוצא אני מרוצה. משם תתחילו.

*** הציור שציירתי כאן הוא מהיום. ממש היום הרגשתי צורך לצייר את מה שיש בי.

שהיום דווקא המקום שבו היה הכי הרבה כאב, הופך להיות המקום עם הכי הרבה עוצמה!

שבת נפלאה ואמיצה לכולם

מלאה בקול פנימי וחיצון תומך!

באהבה רבה

יוליה