אישה-נערה-אימא חכמה, שמנהלת רומן ארוך עם עצמה מלא בעליות ומורדות. אוהבת את עצמי בטירוף, כמו שאף אחד לא יוכל אי פעם לאהוב אותי, אני אוהבת את עצמי אפילו יותר מאת ביתי או בעלי. הבנתי את זה בפרט כשקלטתי שכשאני רוצה למות אני חושבת על כולם אבל הכי הרבה על עצמי.

אני שונאת את עצמי, אני האוייבת הגדולה שלי, לא פעם בא לי פשוט לירות בעצמי. לא יודעת על מה בצה"ל מקבלים פטור או נשק אבל אני חושבת שאם למישהו בסביבתי היה נשק זה יכל להיות מסוכן ברגע של מאניה קשה.

יש לי דרייב מטורף לעשות דברים אמיצים ויוצאי דופן ואני קשורה בשלשלאות פלדה כבדות שאולי רק אש חזקה מאוד תצליח להמיס.

אני אדישה, אני בוכה בקלות משטויות. אבל ברגע רציני ואמיתי אני קהת רגשות. היה לי אח שנפטר לפני כעשור, ייתכן שעד היום לא בכיתי את המוות שלו. עכשיו כשאני כותבת את זה עולה לי הגוש החונק לגרון ומחליק בחזרה למטה אל הבטן הפתוחה.

אני לא בטוחה בכלום, אין לי שום דבר שאני מקבלת כמובן מאליו וכעובדה בילתי ניתנת לעירעור. אני לא סתם מאמינה בבורא עולם. אני לגמרי בטוחה שהוא קיים והוא נמצא בכל מקום. הוא בתוכי. אני בטוחה באהבה שלו אליי.

אני בטוחה שמשיח חי וקיים ומחכה לגאול אותנו.

אני בטוחה שבעלי יאהב אותי לעד.

המוח שלי מתפוצץ מרוב מחשבות, ודיונים. אנחנו לא מפסיקים לדבר, אני ואני.

אני טובה, רגישה ואכפתית ורעה כל כך, ואגוצנטרית. אני רואה אנשים ומזהה אותם ברגע וגורמת להם להתאהב בי. משלימה את חלק הפאזל שחסר להם. ואז מראה להם כמה הוא, הפאזל מכוער, יחסי ולא שווה.

אני רוצה לבכות, אבל לא מסכימה.

אני שונאת אותי, אני מרוכזת בעצמי, אני חלק רע.

אני אוהבת בני אדם, אני חושבת שהם הייצור הנפלא ביותר עלי אדמה. ואני שונאת אותם, כולם.

לפעמים אני חולמת איך זה ייראה אחרי שאני אשאר החיה היחידה ביקום. זה חולני, אני יודעת.

אני משוגעת.

אני נורמלית.

יש לי המצאות רבות שאולי ייקלו על האנושות. אני אוהבת להתווכח. אני אוהבת לנצח. אני שונאת להפיל מישהו נוק אאוט. כי אז אני מתחילה לרחם עליו ולהתחרט.

שונאת להתחרט. וזה מה שאני עושה כל היום.

אני שקרנית מעולה. וכנה פסיכית.

שונאת קמצנים ויפי נפש.

שונאת לשנוא.

רציתי לכתוב בצורה מסודרת על החזקות והחולשות שלי. אבל אני לא יודעת למיין אותי לחזקה וחולשה.

פעמים רבות אני מבינה שהתכונות שלי הן כמו סכין חדה ומשוייפת. זה או סלט קצוץ נפלא, או כבד חי ונוזלי, מדמם ונשפך.

אם רק הייתי מסוגלת לברוח ממני לזמן מה, עם מעט אלכוהול אני מרגישה יכולה יותר מבדרך כלל. כמו מין כדור כימי שמשתיק קצת את הקולות.

חם לי באוזניים, אני בחיים לא יישתה יותר מכוס יין או לגימת וויסקי מתקתקה.

אני כותבת כל הרבה פעמים "אני" שאני רוצה להקיא.

הגשם הפתיע, הברד מכה בחלוני. זאת מוסיקת רקע מקסימה בשבילי.

אני אוהבת את שעות הבוקר המוקדמות, אני אוהבת להקשיב הטבע, יש לו צליל נהדר. הכול מתוכנן כל כך ויפה ומזכיר לי אותי.

אני אוהבת מוזיקה, אני שרה מדהים. הקול שלי יפה וחלש וגבוהה שזה מרגיז. יש בו רק דבר מנחם אחד שמכל החוזקות שלי הוא לא חלום שאני רוצה יום אחד להגשים.

הראש שלי מלא בדמיונות מרתקים, אני רוצה לשטוח אותם על דפים ארוכים, ארוכים ואינסופיים.

אני מטיפה מומחית, עד שביקשו ממני להיות דמות רוחנית במדרשה לבעלות תשובה.

אני טיפשה.

חלמנית, דחיינית, מסוכנת, מסכנה ומתנה גדולה שצריך לדעת כיצד לפתוח את קישורי האריזה, בלי לשחרר את הנצרה המוצמדת.

אני עוד לא יודעת אם אפרסם את הרשימה הזו.

תיכף אני אפתח דף חדש ואכתוב מהתחלה מהם התכונות שלי, אולי בהכוונה נכונה כן אצליח לעשות איתם משהו...אם לא עדיף או שמשיח יבוא ויגאל כבר או למות.

כי תסכול יומיומי זה בילתי אפשרי מבחינתי.

סליחה שאין שום דבר מצחיק במה שכתבתי, החיים שלי מאוד מצחיקים אותי כל פעם שבאלי לבכות.

מושי

ילדה מבוגרת שלא רוצה לישון

קרדיט לתמונה כפי שהעתקתי מכותרת התמונה: 

צילום-צבי-צלם-אקי-פלקסר-מצלם-סערה-בחיפה-6.1.2018-צילום-צבי-