היום לג בעומר.בדרכי הביתה אני מבחין במדורות רבות. כל כמה מטרים אני מבחין באש ובעשן הסמיך והשחור. מסביב למדודורות בני נוער, משפחות וילדים. צוהלים ומשתובבים.

לחג הזה משמעות שונה בעיני. אני מבחין בקרשים הנשרפים בחום העז, וזה תמיד משרה בי תחושה מוזרה, עצובה וכואבת. 

מבחינתי האש המאלחשת הינה רצון כי חטאיי יישרפו לעולמים.

כל מדורה שאני רואה מעלה בזכרוני חטא אחר, אבל דומה.

בליבי אני מתחנן שרגשות האשמה יישרפו וייצאו מנשמתי. 

ולא. אני לא מדבר על עבודתי כמגן החלטות, אלא על כיבושיו השונים והמוזרים של המין היפה,החזק והמורכב. נשים.

אני נזכר בך, שכנתי היפה, שהיינו מזדיינים כמו שפנים בזמן שבעלך יוצא בשעות לא שעות להביא פרנסה. הוא עובד כמו חמור, בזמן שאשתו מתענגת במיטתו עימי.

אני נזכר בך, סוכנת הביטוח שלי. שחשבת שאת מאוהבת בי, והשקעת בי את רוב זמנך, בזמן שהתעלסתי עם הקולגה ממשרדך.

אני נזכר בך, המתנחלת הרדיקלית, שבזמן המילואים באבטחת יישובך, ינקת את איברי עד קלות, בזמן שבעלך מתפלל בבית כנסת.

אני נזכר בך, יושבת שיכורה על הבר, לא מפסיקה לגעת בי, לוקחת אותי לשירותים, מסניפה שורה, ואז מתחננת לזיון חפוז. אני לא מצטער שהלכתי והשארתי אותך המומה מסירובי לגעת בך.

אני נזכר בך, החרדית החסודה, שבנסיעת רכבת לילית, לא הפסקנו לשוחח. שני עולמות שונים, אך מצאנו מכנה משותף רחב. אני נזכר איך נפגשנו בצימר מרוחק, את הרגע בו הסרת את פאתך, ואת הרגע בו נגלית בפניי. אני נזכר בתשוקה הרבה שיצאה מגופך, בגניחותייך בזמן שלשוני חוקרת את ערוותך.

שמות, פרצופים וגופים מתערבבים בזיכרוני,

מיזוג הרכב מקהה את הריח השרוף שבחוץ, אבל לא יכול להקהות את השריפה שמתחוללת בגופי.

צלצול טלפון קוטע את מחשבותיי. את על הקו, מבטיחה לי שיש לנו שעתיים בהן נוכל להתענג עד כלות. קולך מהפנט אותי בזמן שאת לוחשת לי שאת ערומה וחמה.

אני בדרך אלייך יפה שלי.

אוסיריס