קראתי את הפוסט וחשבתי על כל אלו המתלבטים אם להשתמש או לא להשתמש בהליכון/רולטור. במידה וקיבלתם המלצה להשתמש בהליכון, לרוב מהנוירולוג או הפיזיותרפיסט המטפל בכם, אני בעיקר ממליץ מניסיון לקחת ולהיעזר. לצד כל הקשיים וחוסר הנעימות שפורטו בפוסט, אמצעי העזר בעיקר מעניקים ביטחון ועצמאות. האופציות של ליפול (ואולי לשבור משהו) עם טרשת נפוצה או לצמצם את היציאה מהבית הן בעלות השפעה שלילית לטווח הרחוק, במספר רב של אופנים (פיזית, רגשית, חברתית, קוגניטיבית). מצטרף לשאיפה לא להצטרך או להיפרד מאמצעי העזר, אך אם הומלץ ויש צורך - להשתמש.

לא ממש חולה רק מהשם שבחרת לקרוא לעצמך יש המון מסר של אופטימיות, אהבתי !!! את כותבת ממש מרשים אם היית יודעת שיש לך את הכוחות לא להיות תלויה באמצעי עזר, מה היית עושה? האם היית יותר אופטימית? האם היציבות היתה משתפרת? אולי עכשיו זה הזמן שהליכון נותן לך ביטחון ואפשר להודות לו עכשיו. אבל אני מאמינה שאם יש כוח רצון חזק אפשר להשתפר עם הטרשת ולשמחתנו יש מצבים הפיכים גם במערכת העצבים המרכזית וכך גם טרשת נפוצה. אני מקווה שלהשתפר יכול להחזיר לך את העצמאות של בלי אמצעי עזר, יד לבנזוג רק כצורך רומנטי... יש כאלו סיפורים ברשת ואני שואבת מהם עוצמות של עידוד גם אם הם מקרים בודדים. אני מאמינה שהגוף שלנו גאון אם נותנים לו את התנאים הנכונים ומתמודדים בגבורה עם כל מיני טראומות עבר שמדחיקים. כל סימפטום שמקבלים, התקף או בום אחר אמור לעזור לנו להיבנות ולהתחזק, גם אם זה ממש קשה ולא ברור איך. ובאמת הגוף לא תמיד "מתקשר" ברור וזה קשה להבין מה אנחנו עושים לא נכון ולמה הגענו למצב הזה, אבל כוח רצון ואמונה פנימית שמצבנו יכול להיות יותר טוב לאמונתי יותר חזקים מהטרשת ויכולים להביא שיפורים. הלוואי שמאובחן חדש שיפתח את ד"ר גוגל יראה פחות תמונות של טרשת=כיסא גלגלים אלא יותר תמונות שמחות ומעודדות יותר. כשזה יקרה לדעתי טראומת האבחון תהיה יותר קלה וכך הדרך אחריה. מקווה שהצלחתי לעזור להכניס קצת יותר אופטימיות עבורך איילת (האופטימית/נאיבית/ שמאמינה שתבריא מהטרשת אבל עוד נמצאת בדרך ועובדת על זה בכל מיני מישורים)