בעת קבלת הבשורה הרגשתי לבד ואבודה, {תחילת אוגוסט 2014}
מפוחדת ומבוהלת והדבר היחיד ששמעתי בכל חלק בגופי ובליבי היה -"אני זקוקה את עצמי לעצמי"
דבר אחד היה ברור לי והוא שעכשיו זהו הזמן שלי ועלי למצוא את הדרך שלי, את הקול שלי כדי שאוכל להחלים.
"נזרקתי את תוך השחור, תהום, מערבולת תחושות ורגשות עם תחושה של אין מוצא.
אין מוצא, כי אני לא יודעת כלום. אני אדם סקרן, אדם שצריך לדעת ועכשיו אני עומדת בפני תהליך שלזמן יש ואין משמעות בו.
מסע שתוך כדי תנועה אדע יותר ויותר את הכיוון והדרך שלי בו.
הרגשתי כאילו אני קשורת ידיים מכוסת עיניים ואוזניים ועכשיו עלי להתנדנד בין שמים לארץלתקופת מה.
כל קשת הרגשות האפשרית נפערה בי, וגלשתי עליה בעוצמות כשאני מרגישה חסרת אונים.עצב, שמחה, כעס, התרגשות, פחד, כוח, אופטימיות, פסימיות.
הרגשתי כאילו אני מתנדנדת כעלה ברוח של שלכת.
בימים הראשונים לא היית מסוגלת להיאחז בכלום, התכנסתי אל עצמי.כל שהיה ברור לי שאני צריכה את אותי לעצמי."

הרבה שאלות עלו בי ולהרבה מהן לא היו לי תשובות ולחלקן גם ידעתי שאולי לא תהיינה תשובות או, לפחות לא תשובות ברורות. והיו גם שאלות כאלה, כמו שאני שאלתי את עצמי
איך אני מטפלת בעצמי ולא ממקום של מטופלת?
איך אני מאפשרת לסובבים ולאוהבים אותי לתמוך בי ולטפל בעצמם, בלעדי?
הילכתי באפלה ואני מקווה שהמסע שלי הזה יפתח דלת לקורא\ת אותו, למקבלי\ות הבשורה יעזור במציאת הקול שלכם שיוביל אתכם להחלמה.
עבורי שלב הבשורה היה השלב שבו הבנתי שעלי לעשות מעשה עם עצמי מעבר לכל התהליך הרפואי שאצטרך לעבור והיה חשוב לי להגיע עם נפש שלווה לשלב ההחלמה הפיזי.
אני מאמינה שזה השלב שמרבית האנשים נמצאים בבלבול וחששות גדולים ללא מערך תמיכה.
אני מאמינה שזהו הרגע בו צריך לעצור לרגע קט להקשיב לעצמינו, לבחור את תחילת הדרך להחלמה לנסות להתמקד בהבנה את מי אנחנו רוצים וצריכים לידנו. להבין שאנחנו זקוקים לתמיכה מהרגע הספציפי הזה.
לא פעם הבהלה והפחד מהלא ידוע מקפיא אותנו. שם בנקודה הזו, במקום הזה אנחנו הכי זקוקים למישהו שילווה אותנו!  וייתן לנו את המקום והמרחב להכיר את עצמינו מחדש וליצור תהליך החלמה פרטי ואישי כל אחד על פי הקול שלו.
עבורי שלב הבשורה היה המפגש עם הרופא המבשר {במקרה שלי כירורג שד של קופת חולים}
זו הנקודה בה אני עליתי על רכבת ההרים המטורפת שבתוכי, יכולתי להרגיש בכך בצורה מוחשית ביותר.

מצרפת כאן קטע\שיר שכתבתי ממש ממש בהתחלת המסע שלי, בזמן הביופסיות כשעוד לא ידעתי רפואית ועובדתית האם יש לי סרטן או לא, אבל בתוכי כנראה כבר הבנתי וידעתי שאני לקראת מסע חיי.
טקסט שכתבתי עוד לפני שקיבלתי את הבשורה טקסט בו עוד הייתי באפלה ולא ידעתי אם נכון לי לקחת לי מלווה לדרך :)

22.7.14 עכשיו זמן המתנה {ממתינה לתוצאות הביופסיה השניה}
את שקטה, הוא אומר לי.
הוא רגיל לראות אותי
סוערת, מטולטלת
בין כעס לחיבוק
בין תקווה לפחד
בין שמחה לעצב 
בין מועקה להקלה.
בין בכי לצחוק משחרר
בין חיוך לדמעה
בין ויכוח לשיחה
בין פעילות בלתי פוסקת לבטלה מוחלטת.
שקטה זה לא מוכר לו.
המטוטלת היא בפנים עכשיו.
אין טעם שכולם יראו וישמעו אותה
כל שנשאר זה לחכות.

{תוהה האם לשתף,האם חברה תקל עלי את המשא?תרכך את זמן חוסר הידיעה והוודאות ?)
והנה עוד שיר אחד מפס הקול שליווה אותי במסע שלי את תוך עצמי
מהמרחקים - גלי עטרי וסגיב כהן