סיטואציה אמיתית שלי: כואבת ומלאה אשמה: איפה אני קובר את עצמי? אז ככה:

הקדמה: אני חי עם שותף בדירת "הוסטל". אנחנו די מסתדרים, יש דברים שקשה לנו בצד השני, אבל מכילים ומעלימים עין, יום אחד אחרי שפגעתי בעצמי ונודע לו על זה, לא יודע איך, הוא אמר לי משפט כזה: "אם תמשיך ככה, אתה תאבד אותי" הייתי בהלם, וחשבתי לעצמי, לעזעזל מה יש לו, זה פגע בי שהוא לקח את כל היחסים שבנינו כמה חודשים טובים ביחד, עשינו קניות ביחד, נסענו וטיילנו ביחד, וכן הלאה, הקשר בינינו היה טוב. גם הרגשתי פגיעה ממנו בכך שהוא פשוט "מזלזל" במחלה שלי, לא איכפת לו ממנה אלא רק מעצמו.

עברו ימים ועשיתי מאמצים לשכוח מהמשפט שהוא אמר.המשכנו לחיות יחד, לשתף פעולה ולהנות יחד.אבל אני לא הבנתי עד כמה המשפט הזה היה רציני, עד שהגיע המקרה הבא:

יום אחד נפלתי עמוק לתוך מצב נפשי מעורער, הרגשתי כאב עמוק בפנים, הלחץ עטף אותי, והמתח סחף אותי חזק לתוכו, העולם נהיה שחור לכמה שעות, פתאום הכל היה נראה מפחיד ומייאש, ואז הגיע הדבר הבא:

האימפולסיביות השתלטה עלי כל כך חזק שלא ראיתי דרך יותר "טובה" לצאת מזה חוץ מלפגוע בעצמי, ישר לאחר מכן "התעוררתי" על עצמי, והלכתי לטרם שיטפלו בזה. אבל למעשה הכל התחיל כאן:

רשמתי פוסט בקבוצה כאן "חרדה ודיכאון", שפגעתי בעצמי (אני לא זוכר האם הזכרתי את זה שהלכתי לטרם או לא). רשמתי את זה כדי שיכילו ויבינו אותי, ושמישהו יתן טיפת תשומת לב (כי הרגשתי שקוף, אובססיבי לזה שמישהו באמת יראה אותי).אך לצערי פה הייתה הטעות, התיזמון היה ממש לא נכון. התחילה בקבוצה התקופה שבה מדווחים כמעט על כל פוסט למשטרה, וכך דיווחו גם עלי, לאחר **כמה ימים** הגיע אלי לדירה משטרה, אמבולנס ומכבי אש כדי לפרוץ את הדירה. למזלי שמעתי דפיקות ופתחתי, נכנסו שוטרים ומד"א לדירה והתחילו לתשאל אותיופה נכנס לתמונה השותף שלי, הוא מתעורר ב 2 בלילה לקולות "מהומה" בדירה, הוא נורא נלחץ, לא הבין מה קורה. הוא קיבל את זה נורא קשה (*הסבר בהמשך).בסופו של דבר לקחו אותי באמבולנס למיון פסיכיאטרי לבדיקה. השותף שלי הגיע למיון וחיכה איתי שם לפסיכיאטר, ושמע מעט ממה שקרה גם, אבל מכיוון שזה היה לאחר כמה ימים מעצם המעשה ולא היו לי מחשבות אובדניות או פגיעה עצמית שיחררו אותי לבית.והשותף שלי החזיר אותי עם הרכב שלו לבית.

אז למה סיפרתי את כל זה? תמשיכו לקרוא ותבינו:

*(זה ה"הסבר בהמשך" שכתבתי לפני כן) השותף שלי סובל מפוסט טראומה ממלחמה. הוא סובל מסיוטים בלילה ומפלשבקים וכל הנלווה לפוסט טראומה.האירוע הזה של הפגיעה עצמית והמשטרה ואמבולנס שהגיעו לדירה והבהילו אותו נכנס עמוק לתוך העולם הפנימי שלו וכנראה ריסקו והזכירו לו דברים שהוא היה רוצה לשכוח.

הוא הלך והסביר למנהלת ההוסטל ולצוות האחראי עליו מטעם משרד הביטחון את מה שקרה והוא לא מוכן לחיות איתי יותר, מכיוון שהם לא כל כך נענו לבקשה הוא הלך וחתם חוזה לבד במקום אחר שלא קשור להוסטל, הוא החליט שאם לא פותרים לו את הבעיה הוא יפתור את זה בעצמו וילך.משרד הביטחון כחלק מהשיקום שלו לא רצה שהוא יעזוב את ההוסטל, והם החליטו להפעיל לחץ על מנהלת ההוסטל בנוסף להסבר שלו אישית למנהלת ההוסטל.הלחץ? עבד!

את כל התהליך שהוא עשה, לא ידעתי עליו בכלל.

יום אחד בשבוע שעבר מנהלת ההוסטל קוראת לי למשרד שלה לשיחה, ואומרת לי תקשיב אני רוצה לדבר איתך ואל תדאג זה לא משהו רע, היא הסבירה לי רק שמשרד הביטחון רוצה שהמשתקמים שלה יגורו ביחד בהוסטל ולכן אני צריך לעזוב את הדירה עם השותף הזה ולעבור לדירה אחרת.

היום בדיעבד השותף שלי תוך כדי שיחה נעימה ורגועה על הנושא אומר לי: "אבל אתה גם קצת הבאת את זה על עצמך" אמרתי לך בעבר: "אם תמשיך ככה, אתה תאבד אותי.

ולצערי איבדתי אותו וזה קשה, אבל גם הוא איבד אותי. ופה הסתיים השיתוף פעולה והחיים המשותפים של שנינו.