כבר המון זמן לא אמרתי את זה. לא לעצמי. לא לאף אחד אחר.

תמיד אני קוראת לזה במילים אחרות, מייפה את המציאות. מנסה לשרוד. מנסה להחזיק את הראש מעל המים.

אבל השנאה העצמית מכרסמת בי בעודי בחיים.

כל כך הרבה זמן לא פגעתי בעצמי.

לא ראיתי דם

לא לקחתי כדורים

ופגיעה עצמית היא כמו צמא,

ככל שאתה ממשיך לא לשתות כך אתה נהיה יותר ויותר צמא.

עד שאתה כבר לא מסוגל לחשוב על שום דבר חוץ משתיה.

חוץ מכוס מים צוננים. החיים שלך סובבים סביב זה, הראש עסוק בחיפוש אחר כוס המים הנחשקת. אבל אתה לא מוצא אותה. מוצא רק שלולית של מים עכורים, מבוצבצים, מזוהמים ואתה נלחם.

מבין שאם תשתה מהמים האלה לא יקרו דברים טובים.

אבל אתה צמא.

כל כך צמא.

ואולי רק שלוק אחד?

אבל אתה לא שותה. 

והרצון למים העכורים דועך לאט לאט.

מתחלף ברצון למות. הכל רק לא לסבול יותר.

ופתאום המוות נראה כמו פתרון קל, נגיש.

כל כך הרבה דרכים.

כל כך הרבה נסיונות.

אתה כבר יודע מה עובד ומה לא.

יודע מה צריך לעשות כדי להגיע לבית חולים רק בתוך שק המתים.

יש לי הכל. הכל מוכן ליום הזה שבו אחליט להפסיק להילחם ברצון לשתות מהמים העכורים.

והיום הזה מתקרב בצעדי ענק.

נמאס לי להילחם.

אפשר לוותר?

אני רוצה למות.

ולא רחוק היום שאצליח. 

אני בטוחה.