צָרִיךְ תְּנָאִים כְּדֵי לָעוּף,

אִמְרָה לִי הַצִּפּוֹר.

נִסִּית לְהַמְרִיא

לֹא פַּעַם,

מֵעַל הָאֲדָמָה הַבֻּצִּית,

מֵעַל הָעֲנָנִים הַשְּׁחֹרִים-

לַשָּׁוְא.

לֹא מַסְפִּיק שֶׁיֵּשׁ לֵךְ כְּנָפַיִם

אִם אֵינֵךְ יוֹדַעַת לְהֵפֶךְ

אֶת הַפַּחַד לָרוּחַ (מחילת הארנב/אביטל הררי)

לרגעים, אנחנו נטולי זהות.

אנחנו הילדים של...

אנחנו ההורים של...

אנחנו בני הזוג של... או אחים של...

אנחנו שומרים לנו בזיכרון הטלפון את המספר הר פירר, הרב הרנטגן ועוד כמה, רק ליתר ביטחון

אנחנו מקישים את המילה "דוקטור" באנשי הקשר ועולים מעל 50 שמות.

אנחנו תמיד עם תיק גדול. יש לנו מלא מסמכים שתמיד צריך שיהיו עלינו וגם תחתונים להחלפה...כי מי יודע איפה נישן הלילה.

אנחנו מתחבאים. יש לנו שקים מתחת לעיניים סתם בגלל אלרגיה או שהלכנו לישון מאוחר. אנחנו מאחרים כי היה פקק. אנחנו לא שמים לעולם על מצב שקט בטלפון. אנחנו לא בוכים, פשוט בדיוק התעטשנו.  אנחנו מלאים ב"פתאום". אנחנו צריכים פתאום לצאת,  פתאום לענות לשיחה דחופה. אנחנו פתאום עצובים או פתאום כועסים. אנחנו מתקשים להבין אנשים ששונאים שגרה.

אנחנו מכירים מלא שמות של תרופות, בדיקות והליכים רפואיים ולא, אנחנו לא היפוכונדרים.

אנחנו לא מבינים.  איך הכדור ממשיך להסתובב, איך הימים ממשיכים לעבור, מכוניות ממשיכות לנסוע בכבישים ואנחנו? עומדים.

 עומדים תחת הפלורסנטים, עומדים ליד השוכבים, עומדים ועוד רגע נופלים. עומדים לאבד את זה, עומדים להתייאש, עומדים להיכנע, עומדים לעזוב הכל אבל אנחנו ממשיכים לעמוד אולי אפילו לרוץ כי אנחנו חייבים , כי זה הרבה מעבר לעצמנו ובשבילו אנחנו נמשיך כמה שצריך, תמיד נמצא עוד.

אנחנו לא מבינים. למה אנשים מתעסקים בזוטות, למה הם מקטרים על שטויות, למה אין להם פרופורציות.

אנחנו יודעים שלא שואלים כבר לשלומנו, אנחנו שוליים, אנחנו כלי שרת. הרי אנחנו סה"כ בריאים.

אנחנו זוכרים מספרים בעל פה, תאריכים, תעודת זהות , שמות של תופעות, שעות פתיחה של בתי מרקחת, אנחנו זוכרים בדיוק מתי כל דבר קרה, מתי בדיוק זה הדרדר. אבל אנחנו לא זוכרים איפה החנינו את האוטו.

יש לנו רדאר. אנחנו מזהים אותם ממרחקים. את אלו החיוורים, נטולי הגבות, המבולבלים, את אלו עם הכתמים על הידיים. אנחנו גם בדרך כלל זוכרים אותם , רק לפני שנה הם היו בחדר 12 ואנחנו בחדר ליד. כמה טוב לראות שהם עדיין כאן.

כשהמרפאה בעיסוק מגיעה אנחנו נשארים קרוב ומגלים להם את התשובות באוזן.

אנחנו אשמים. אנחנו מגזימים, אנחנו לוקחים קשה, וזה בכלל אופי. אנחנו לא חייבים לעשות את כל זה. אנחנו בוחרים. אנחנו יותר קרובים או בכלל יותר קרובים לצלחת. אנחנו לא מוותרים, עקשנים, מזניחים את כל היתר.

 מספרים לנו כל הזמן שאנחנו חייבים. חייבים לנוח ולהירגע. חייבים לישון וחייבים לאכול גם כשאין תיאבון. אנחנו חייבים להמשיך בשגרה. חייבים קצת זמן לעצמנו. אנחנו חייבים לחנוק את מי שאומר את זה.

ואף על פי כן,

אנחנו תמיד מלאים. מלאים במשהו. מלאים באהבה. מלאים בעשייה,  מלאים בברק בעיניים, אז מה אם אלו דמעות שחונקות.

אנחנו ה caregivers

זהו חג הפסח השלישי שלי בלעדיו. בלי שאחפש את החמץ שהחביא בבית, בלי שישב איתי סביב שולחן החג וינהל את הדבר הזה שבהעדרו ממש מרגיש כמו ג'ונגל.

ואין לי עצות או כללים, וגם אין קיצורי דרך או גלולות פלא שיקהו את הכאב.

אבל אולי, בשקט ובזהירות, אני מבינה שההיעדרות נוכחת. בכל פעם שיקירנו חסרים לנו, הם גם נוכחים בתוכנו וכך, אנו מפנים להם מקום בצורתם החדשה סביב שולחן החג שלנו. באופן הזה, אני מרגישה שאני מאפשרת הרמוניה בין העצב ובין תחושות טובות, זיכרונות נעימים ורגשות חיוביים אחרים.

ייתכן וזו הזמנה. הזמנה להרגיש, גם דברים מנוגדים ומבלבלים שברגע הראשון אינם מסתדרים. לכאוב וגם לשמוח, לצחוק ולבכות את מי שיש ואת מי שאין, בתצורותיהם השונות.