להגיע לעזרה כאשר יש לך הפרעת אכילה יכול להיות קשה מאוד. הדיאלוג הפנימי לבדו יכול להספיק כדי לעצור בעדנו.. בדיוק כמו שזה עצר אותי כמה פעמים. הוויכוחים יכולים להיראות כה תקפים ורציונליים.

אחרי הכל, את\ה לא ממש חולה, נכון? יש אנשים אחרים שמצבם גרוע מאיתנו..

אני מתכוונת שאת\ה עדיין מתפקד; עדיין יש לך את זה תחת שליטה. את\ה אוכל\ת קצת ומוציא\ה את זה איכשהו אחר כך. זה לא כל כך רע ... נכון?

אלה היו פחות או יותר את המחשבות המדויקות שעברו במוחי בכל פעם שרציתי לבקש ממישהו יד לעזרה.

רק כשהייתי מותשת מבחינה נפשית ופיזית, הצלחתי איכשהו לבקש עזרה - וגם זה התחיל ברמזים, או תשומת לב ע"י כל מיני דברים- כי ממש התביישתי לבקש עזרה!

ואף על פי שהאמנתי שאני מוכנה כבר לקבל עזרה בהפרעת האכילה שלי, עדיין היה לי קשה מאוד לעשות את הצעד הראשון.. לא ידעתי לאן ללכת או למי לפנות. מה הייתי אמורה לומר? עם מי אני אמורה לדבר? האם יאמינו לי? היו לי כל כך הרבה שאלות…

אחד הצעדים הקשים ביותר לעשייה הוא להודות בפני עצמך שיש לך הפרעת אכילה. ברגע שעשיתי את זה והחלטתי שאני רוצה עזרה, הרגשתי שאני עומדת בפני צעד נוסף - לגלות זאת למישהו. מאחר ורוב האנשים עם הפרעות אכילה מרגישים בושה ומבוכה, המחשבה על לספר למישהו היא מבעיתה. אנחנו פוחדים מפני התגובה הצפויה כשנספר להם. אנחנו שואלים את עצמנו ללא הרף: "האם הם יאמינו לי?" "האם הם יכעסו עלי?" "האם יסגרו אותי במקום כלשהו?" או "האם הם יחשבו שאני משוגע?" אלה הן חלק מהשאלות הרבות החולפות במוחנו כשאנחנו מתכוננים לקראת גילוי האמת למישהו.

כשאתם מחליטים על הצעד הזה, ודאו שבחרתם במישהו בו אתם בוטחים, ומרגישים נוח לדבר איתו. אנשים רבים מתחילים בלספר לחבר קרוב או לרופא המשפחה שלהם. אם אתם יכולים להיפתח בפני בני משפחתכם, אתם יכולים לבחור לספר לבן הזוג, להורה, לאח, לדודה וכו'. אם זה נראה לכם קשה לפתוח את הדברים בפני המשפחה, אבל בכל זאת הייתם רוצים לספר להם, אתם תמיד יכולים לארגן חבר קרוב או מטפל שיהיה אתכם בזמן שאתם מספרים.

המחשבה על לספר למישהו עלולה להיות כל כך מפחידה עד שהמחשבות שלנו יבנו את התסריט הגרוע ביותר לגבי תגובת האנשים, ונשכנע את עצמנו לעולם לא לספר לאף אחד. פעם נוספת, זה בלתי אפשרי לנבא כיצד יגיב הזולת. הדרך היחידה לדעת, היא לקחת את הסיכון ולגלות למישהו על הפרעת האכילה שלכם.

לרוע המזל, לא תמיד אנחנו ניצבים בפני אנשים שיבינו אותנו ויוכלו לקבל את העובדה שיש לנו הפרעת אכילה. כשמישהו לא מכיר את הנושא ואינו מבין, הוא יכול לעיתים להיות אכזרי ולומר דברים מכאיבים. זה קשה כשזה קורה, אבל השתדלו להזכיר לעצמכם שאלה אנשים שלעולם לא יצליחו להבין זאת  והם שוגים אם הם מתייחסים אליכם בצורה בלתי נאותה. אתם עדיין יכולים לתת לאותו אדם לקרוא חומר על הנושא, ולקוות שילמד מכך משהו. להורים קשה לעיתים לקבל את העובדה שילדם סובל מהפרעת אכילה. יכול להיות שהם לא ירצו לקבל זאת כי הם פוחדים שזו אשמתם, וכי עשו משהו רע. לעיתים לוקח לבני המשפחה זמן מה לפני שהם מסוגלים לקבל את הפרעת האכילה ולהיות עוזרים ותומכים. גם הם בני אדם שיפחדו ולא ידעו מה לעשות ויתכן שינסו להימנע מכך. זו לא אשמתכם ולא עשיתם שום דבר רע. לרוב הם נוהגים כך כי אינם מכירים את ההפרעה ואינם יודעים כיצד להתנהג או להגיב. כשלמישהו אין הפרעת אכילה, זה כמעט בלתי אפשרי עבורו לדעת מה אנחנו עוברים, ולהבין. לפעמים כשאנשים אינם מבינים, הם נוטים לסרב לקבל את הדברים. אם כך המצב, אמרו לאדם שאינכם מצפים ממנו להבין, אבל אתם מצפים לקבל את המצב, כך שיוכל להיות תומך עבורכם.

דרוש אומץ רב כדי לספר למישהו, ועליכם להיות גאים בעצמכם בכל פעם שאתם עושים זאת. רוב האנשים גם יגידו לכם שברגע שאזרו אומץ וסיפרו למישהו, חשו הקלה פנימית משום שאינם ממשיכים לשמור את הסוד לעצמם - לי לקח כימעט שנתיים עד שהעזתי לשתף חברה קרובה שלי שיש לי הפרעות אכילה, בהתחלה היא הייתה בשוק, לא כל כך אפילו ידעה מה לומר ולקח לה זמן להבין את זה...אבל כששיתפתי אותה אני זוכרת שהרגשתי הקלה שממש קשה לי לתאר אותה במילים (באיזשהו מקום הרגשתי שאני לא נושאת את העול הזה לבד). לספר למישהו זה גם צעד נוסף בהחלמה וזו דרך להיפטר מהבושה שהרבה אנשים חשים. תמיד קל יותר כשמישהו מגיב בדרך חיובית ורוצה לעזור, אבל לא תמיד זה כך. אם מישהו אינו יכול לקבל שיש לכם הפרעת אכילה, והוא מתרגז או לגמרי נמנע מהנושא, זכרו שזו אינה אשמתכם או אחריותכם. אם הם אינם יכולים לקבל זאת, זה משהו שהם יצטרכו לפתור עם עצמם. אנחנו אחראים רק על עצמנו ואיננו יכולים לשלוט בתגובות, מחשבות והרגשות של אחרים.

אין רק דרך אחת לספר למישהו על הפרעת האכילה. לעיתים די לשבת עם מישהו ולהגיד: "יש לי הפרעת אכילה ואני רוצה לקבל עזרה" כדרך להוציא את הדברים לאור. אם אתם מרגישים שקשה לכם מדי להתבטא במילים, או בשיחה פנים אל פנים, אתם תמיד יכולים לבחור לכתוב לאדם בו בחרתם וכך לידע אותו. אם החלטתם לספר קודם למטפל, אתם תמיד יכולים לבקש מהמטפל שישב אתכם בזמן שאתם מחליטים לדבר עם בני משפחה וחברים. בדרך זו, המטפל יוכל להיות שם כדי לענות על שאלות, להסביר מהן הפרעות אכילה, וכיצד הם יכולים לעזור לכם, ואתם גם תרגישו יותר בטוחים ובנוח כשהמטפל אתכם כדי לתמוך בכם.

במהלך הצעד הזה אנשים בד"כ מגלים מי הם האנשים שייקחו חלק במערכת התמיכה שלהם. ע"י תגובת האנשים ואיך הם מרגישים, אתם יכולים להחליט לעצמכם במי אתם רוצים להיעזר ובמי לא. זה תמיד נהדר שבני משפחה הם התומכים, אבל לא תמיד זה קורה מיד. זה עלול להכאיב אם אתם לא מקבלים את תמיכתם, אבל זכרו שיש אנשים נוספים שיעזרו לכם. לחלקנו אין ברירה אלא לצאת מחוץ למשפחה כדי לזכות בתמיכה לה אנחנו זקוקים בתהליך ההחלמה. חשוב שתעשו מה שהכי טוב עבורכם ולמען החלמתכם. יש הסבורים שיוכלו להתגבר על הפרעת האכילה בכוחות עצמם, אבל אני באופן אישי מרגישה שהכי טוב כשיש כמה שיותר תמיכה, במיוחד בזמנים הקשים. חברים, רופאים ומטפלים יכולים להיות תמיכה נהדרת עבורכם. אם יש קבוצת תמיכה באזור מגוריכם, בדקו וראו אם זה משהו שאתם רוצים לקחת בו חלק. להיות עם אחרים שיודעים ומבינים איך אתם מרגישים, יכול לעזור מאד ולספק לכם תמיכה נהדרת.

אני יודעת שלגלות את הפרעת האכילה שלכם זה מאד מפחיד, אבל זה צעד שאתם חייבים לנסות. למי תגלו זו החלטתכם. לעולם אל תרשו לאף אחד לנסות להכריח אתכם לגלות למישהו שאינכם מעוניינים שידע. זכרו גם שאין שום בושה בלהיות עם הפרעת אכילה. ככל שתהיו יותר זמן בתהליך ההחלמה, כך תראו שאין לכם במה להתבייש, ותגיעו לנקודה בה לא יהיה אכפת לכם מי יודע. במקום להרגיש בושה, תתחילו להרגיש גאים בעצמכם לא רק על כך שהודיתם בבעיה, אלא על שביקשתם עזרה ואתם נלחמים בהפרעה. אפשר להתגבר על הפרעות אכילה. אם אתם רוצים להחלים, תוכלו לעשות זאת, ותעשו זאת. נסו לא להאיץ בהחלמה. זה לוקח זמן והדרך יכולה להיות ארוכה, אבל זו דרך ששווה לקחת אותה!

וכל זאת אני אומרת באמת מניסיוני האישי בלבד - כי במשך המון שנים לא האמנתי שאצא מזה, אפשר לומר שהיו הרבה פעמים שלא רציתי לצאת מזה ולכן גם לא שיתפתי פעולה עם מטפלים… אבל כשלבסוף הצלחתי לאט לאט לראות מה יש בעולם "אחרי", הבנתי עם עצמי שזה שווה את כל המאמץ שיש בעולם!

ולסיכום - החלטתי לשתף אותכם גם בחלק מתהליך שהתחלתי עם עצמי לפני כ - 3 חודשים - תהליך שבו כל פעם אני ממש לומדת על עצמי יותר ויותר, ומנסה תמיד להסתכל על כל הדברים הטובים שבי ולקבל אותם וללמוד לאהוב את עצמי (ואני מדברת היום, שאני כבר 8 שנים אחרי החלמתי), אז אשתף בקובץ של "החוזקות שלי"- בעצם התחלתי לרשום כל פעם חוזקה שיש לי - בהתחלה היה לי מאוד קשה, גם לכתוב לעצמי, על עצמי וגם פתאום לא ידעתי ולא מצאתי חוזקות.. אבל לאט לאט הרשתי לעצמי לרשום כל דבר שאני חושבת על עצמי - מקווה שאולי לחלקכם זה יוכל לעזור אפילו מעט, וגם אם לא תמיד תוכלו לנסות זאת בעתיד :)