לפעמים אני שוכח מי אני. לא בקטע של פיצול אישיות או משהו כזה. לפעמים אני שוכח את האופי שלי. את הדפוסים. המגבלות.

כשזה קורה אני לפעמים בטעות מצליח לדמיין שאני מסוגל להיות אני אחר אם רק אעשה כמה צעדים קטנים שאני האחר היה עושה.

לפני כמה זמן ** הציעה לי שאבוא להסתובב איתה. היא צריכה תחפושת.

עד לפני מספר ימים, קודם לאותו הרגע, אני בכלל לא התכוונתי להתחפש. כי דבר ראשון אין לי חברים. דבר שני אני מרושש.

אבל באותו רגע הייתי באיזה רצף של UP. כמה ימים טובים שגרמו לי לחוש אופטימיות.

הסכמתי להצעה שלה. למרות שאני לא מחשיב אותה כחברה. ולא כזה אוהב אותה בדרך כלל.

אבל הייתי בודד. ובאמת רציתי לשמר את רצף האופטימיות וידעתי שאם אהיה לבד יותר מדי וסגור בבית אתחיל לצלול מהר.

והיה שמש ויאללה נצא להסתובב בעיר.

אז יצאנו. ובאותו זמן היה לי בראש שאתחפש בפורים ויהיה כיף ולמה לא? שכחתי שאין לי עם מי להתחפש ועם מי לצאת ולאן ללכת. ובכלל אני לא בנאדם שאוהב לחגוג ולשמוח. אבל אני של אז לא זכר את זה.

הסתובבנו בחנויות. לה היה קשה לבחור. היא הייתה צריכה למעשה לבחור לה ולבן הזוג שלה. שכמובן לא נכח שם.

לי היה הרבה יותר פשוט. החלטתי שאני רוצה וואנזי ככל הנראה. דמיינתי את עצמי לובש את השיט הזה באיזו מסיבת רחוב, או מדבר עם מישהי. אולי אפילו עושה חברים. מנהל שיחות. שמח וטוב לב. פשוט צריך את החליפה הזו כדי שאוכל להשתנות. דביל

אז בסוף באחת החנויות יצאתי עם וואנזי באיזה 200 ומשהו שקל.

עכשיו אני כבר מתחרט.

אין לי מה לעשות עם החרא הזה.

לא אלבש אותו לעולם.

סתם חם בפנים ואני לא אתחפש ולא אצא לשום מקום.

אני לא עובד בימים הקרובים אז כנראה שאשאר בבית בפורים בכל הימים האלה וארקב.

חוץ מלקפוץ להורים ואולי איזה דייט מאולץ מהטינדר כנראה שצפויות לי בדידות, ריקנות, חרטה. דכאון