כתבתי פוסט בקהילה של דכאון וחרדה לפני יותר מחודש. מאז לא ביקרתי באתר.

קיבלתי כל כמה זמן הודעה במייל לטלפון על תגובה של משתמש לפוסט, אבל אף פעם לא נכנסתי. א' נדמה לי שהקישור לפוסט לא עבד דרך הטלפון. ו-ב' משהו בי לא רצה להכנס לכאן. המשהו הזה חשב לעצמו "מה כבר יחכה לי שם?". ואני גיביתי אותו במעשים ולא נכנסתי. למה לי לנבור בזכרון של הבדידות והריקנות שליוו אותי לבטח ברגעי כתיבת הפוסט ההוא. וואו, אז אגלה שיש אנשים נוספים שמרגישים כמוני. כאילו שאני לא יודע את זה. זה לא מקל במאום כל הכאב שלי.

היום, ברגע קטן של חוסר אונים. כשלא ידעתי אל מי לפנות. נכנסתי לאתר. ועברתי על התגובות. וזה הקל. זה חימם מעט את הלב. לא ביטל את המועקה אבל פיזר אותה ברחבי הגוף שלי כך שחלקים נוספים בי יוכלו לקחת חלק במשא, ולא רק אותה נקודה הולכת וגדלה בין הבטן לחזה.

אני אוהב לכתוב. ואני אוהב להחשף. אבל את מה שאני עומד לכתוב על גבי הבלוג הזה, אני עדיין לא מסוגל לחשוף אל מחוץ לו.

מקווה שאולי מישהו ימצא את המילים שאכתוב כאן מעניינות. אולי הן יקלו על הסבל שלו. אולי הוא יקל על הסבל שלי.