אף פעם לא אהבתי את השאלה "איך המרגש?", בעיקר כשמן. כי מרגש כשמן הוא בעייתי, הרגשתי כבד, נבוך, לא נעים ולא נוח וכדי לכפר על ההרגשות האלה - הייתי מוצא את עצמי אוכל.

אני זוכר שהספה פתחה בפניי את שעריה מאחר שרעשי המיטה כאשר הייתי מחליף צד בלילה היו מעירים את כל הבית. לא אהבתי את עצמי, לא במראה ולא מחוצה לה. אבל ידעתי שהיא אוהבת אותי גם כשנדרתי תחת חופת הנישואין וחופת כוכבים במשקל 80 ק"ג וגם כמה שנים אחרי במשקל של 111 ק"ג. אומרים שזה מנחת, אני לא מאמין בזה. זה מחוסר - חוסר בזמן, חוסר תשומת לב, חוסר השקעה בעצמי, חוסר אהבה עצמית ואמון עצמי, חוסר שייכות וחוסר ידיעה שאי שם ישנה תחנת דלק אחת שיכולה להטעין אותי, למלא לי את המצבר ולגרום לי לדהור בירידות. וכל הזמן הזה היא אמרה שהיא מאמינה בי, ולעולם לא נתנה לי להרגיש שהיא מאוכזבת ממני, למרות שלעיתים הייתי קולט את מבטי ה"הגזמת" ועוד מיני מבטים שופטים שהיא ניסתה להסתיר וברור לי שהם הגיעו מכוונה טובה.

***

הקטנה שלי ניגשה אליי ואמרה " אבא יש טיול בגן וצריך לחתום על אישור", בטופס ראיתי שצריך הורה מלווה והטיול הוא לכותל המערבי, מה יותר כיף מלהתקרב לקדוש ברוך הוא עם הילדה שלך, לכתוב בעבורה פתק ולתת לה ללכת לבדה לשים אותו בין הלבנים של עמדת הנשים ברחבת הכותל? "אבא יבוא ללוות אתכם" , הכרזתי. "לא, אבא אני לא רוצה שתבוא כי כל הילדים יגידו עליך שאתה שמן". אוסקר ווילד אמר: " החברים הטובים שלך יתנו לך את הסכין בבטן", והקטנה הזו, נטו מדאגה אליי אמרה את המשפט הכי אכפתי בעולם ושיקפה לי את מה שכבר הייתי צריך לראות מזמן. אני צריך לדאוג לעצמי, להבריא את עצמי ולתת לעצמי תחושה טובה בנפש.

שנאתי לרוץ, לא הבנתי אף פעם את הצורך, אז התחלתי ללכת, מהר, ואז הבנתי עד כמה אני  אוהב את ההרגשה של הרוח המלווה אותי, השקט מסביב, אורות הפנסים והמוזיקה שבאוזניות - כל אלו גרמו לי לראשונה  מזה הרבה זמן לאהוב את מה שאני עושה ולאהוב את הספורט. לאחר שהבנתי שאני חייב סדר וארגון התחלתי להיכנס גם לזה - לאכול מסודר ולאכול נכון ואז גם הגיעה הירידה במשקל ואיתה המחמאות. מידות המכנסיים השתנו והתחלתי להיראות צעיר יותר.

***

לאחר תשעה חודשים הגעתי ליעד. 27 קילו נמחקו כלא היו, יצאתי עם בתי לטיול נוסף והבנתי שהדבר היחיד שהשמין במהלך התקופה הזו הוא הלב שלי - למדתי לאהוב את הסביבה, את המשפחה, לאהוב אוכל נכון, לאהוב ספורט, לאהוב שגרת יום והכי חשוב לאהוב את עצמי. "אין דבר העומד בפני הרצון"- בכל פעם שהיה קצת קשה זה היה מהדהד לי בראש – שמח שהאסימון ירד בזמן טוב בחיים כי יש כאלו שהאסימון לא יורד להם בכלל ויש כאלו שהרצון לא חזק אצלם מספיק ויש כאלו שימצאו את כל התירוצים שבעולם ויתמקדו בלא- אני התמקדתי בכן, מה כן שווה לי ואני מקווה שהלב שלי רק יתפח עם השנים ויכיל את כל האהבה שאני אתן ואקבל.מספיקה האמונה של אדם אחד שידחוף אותך, והיא הייתה שם לאורך כל הדרך, תמכה בי ,ספגה אותי, בישלה איתי והכילה אותי- אז נפרדתי מהספה יפה- חזרתי ובגדול.