נמאס לי מהדיכאונות

נמאס לי מעצמי

נמאס לי מההפרעת אכילה שלי שמגדירה את עצם קיומי

נמאס לי מהלימודים, מהחברים, מההורים

נמאס לי מאנשים

נמאס לי מציונים, קלוריות, מספרים

נמאס לי קצת מהחיים.

נמאס לי שאומרים לי מה לעשות

נמאס מהציפיות

נמאס מהאכזבות

נמאס שטוענים שאני יכולה להיות משהו

נמאס שלא מבינים שאני רוצה להיות לא כלום.

נמאס לי מכולם אבל הכי הרבה נמאס לי מעצמי.

אין מצב שאלה החיים שאני אמורה לחיות.

אני מצב שהעצב הזה לא נעלם אף פעם.

אין מצב שלא מגיע לי משהו אחר.

ובעצם יש מצב.

כי באמת לא מגיע לי.

אני משלמת על כל מה שעוללתי בשנים האחרונות.

ובאיזשהו מקום זה מרגיש לי ביזיון שאני עוד מעזה להתלונן.

פותחת את החלון בחדר. 

משקיפה למטה.

אין סורגים.

אין שום דבר שעוצר.

מרימה רגל

ועוד אחת.

מתיישבת על האדן.

שואלת את עצמי האם יש לי אומץ לשים קץ לסבל הזה?

נושמת עמוק.

נותנת לרוח הקרירה למלא אותי.

החלון מספיק גבוה.

זה ברור לי שאם אתן לרוח לקחת אותי איתה כל הסבל הזה יגמר בבת אחת.

בנשימה אחת.

ותחושת האגואיסטיות מציפה אותי.

בא לי. לא בא לי. התחושות כל כך מעורבות.

אבל הפחד מנצח.

והפעם אני יורדת מאדן החלון.

נכנסת להתקלח בתחושה של כישלון.

עדיין לא.

לא הפעם.

אולי יותר מאוחר.

אולי מחר.

אבל בינתיים אני עדיין מסוגלת להכיל את התחושות האלה.

בינתיים.