לא ברור אם נודלנו דפוקים, או שהתרחשה תקלה בדרך, אך לא ניתן לערער על האמת הפשוטה, המוח שלנו עובד שונה מהמוח של רוב האנשים.

טוב יותר, רע יותר לא יודע מה יותר, אך אין ספק שלא מתאים למציאות בשנים בהם אנו חיים, אולי אם היינו חוזרים 2500 שנים אחורה (בזמן) היה ניתן למצוא הסבר חצי הגיוני מדוע אנחנו כל כך מפוחדים מדוכאיים, אז בני אדם נטרפו על ידי חיות פרא, והישרדות הייתה עניין יום יומי.

אך כיום אין הסבר המניח את הדעת מדוע הדברים הם כמו שהם, המדע יכנה זאת מחלה (הפרעת דיכאון, הפרעת חרדה), האמונה תסביר שמדובר בתהליך שאנחנו צריכים לעבור בכדי לנקות את הנשמה, החברה תכנה זאת חולשה, ואותנו זה ממש לא יעניין, אנחנו רק רוצים שהדבר הנורא הזה לא יהיה יותר, ובשלב מסויים כל האמצעים כשרים לעיתים אפילו המוות עצמו.

התקלה ברורה, המוח שלנו מחפש תמיד סיבות להיסטריה ועצב, הוא מחפש את הסימן גם אם הוא יהיה הקטן ביותר שמשהו לא בסדר ומעצים אותו, את הבדידות, שאלת ההשרדות, העתיד, ההווה העבר זה לא משהו נשלט, ואנחנו לא יכולים לשכנע את עצמנו אחרת.

יש האומרים שאנחנו חיים כשברקע קיימת הפרעת הדיכאון והחרדה, ואני טוען ההפך הוא הנכון כל עוד הם קיימים (הדיכאון והחרדה), הם לא הרקע אנחנו הפכנו להיות הרקע והם אוחזים בשליטה, אנחנו לפעמים שורדים ולפעמים לא, לרוב לא.

אני לא מצאתי את הדרך להתמודד עם מוח שמחפש נמרצות כל הזמן כיצד להזיק לנשמה ולגוף שמחזיקים אותו בחיים, זה נוגד את כל כללי ההגיון והטבע, אבל איך אפשר לחפש משהו הגיוני בתוך הטירוף הזה.