אתמול, יום ראשון, ביום חורף נדיר, כשהחורש כבר רטוב, והעננים נושאים עוד טיפות והבטחות להמטיר, הובלתי את תקוה האמיצה אל השקט שמחוץ לבית בכוונה למצוא עוד שבליבה.

התעטפנו כדי שיהיה חמים ונעים. הצטיידנו, בתרמוס תה ועוגיות,עזבנו את פלסטיק האוטו והמאה ה 21, ונכנסנו אל בין השיחים הגדולים שעוצבו כעצים יפים.

שתי פסיעות, ונושרות עלינו טיפות מהעלים.עצרנו. נשמנו עמוק, הרחנו….

עצמנו עיניים, הקשבנו החוצה ופנימה….יש שקט, יש גם סערה.שמענו ציפור שאולי הזהירה את החורש מפנינו,ביקשנו, לכבוד החושך שמתחיל להתקצר, והגשם שיכול לנקות הכל, ביקשנו מהיער, מהטבע, מהשקט הזה, לקבל את מה שנשאיר בו. את מה שמכביד עלינו. מה שעצים וטבע יכולים לו. ואנחנו יכולות כבר בלעדיו.ויצאנו לדרך. לאט, ובקשב. לב.

הרמנו רגל, לצעד איטי וזהיר, הבטנו, בזהירות צעדנו, יש פרחים, יש טיפות,יש ירוק, יש קאקי של פרות!

וכך במשך יותר משתי שעות, נשמנו לתוכנו את השקט.עצרנו כדי להשאיר, כדי למצוא עוד שקט והקלה,להביט ממרחק ולחזור אחרות אל אותו עולם שעזבנו לרגע.הנעלים שלנו הביאו בוץ, אבל ביער נשאר משא כבד יותר.אפלת העצים, חזיר-בר אפור שהתגרד והפנה לנו עורף,התן שהביט בנו מבט משתומם,ואולי הציפור שהזהירה מרומי אותו העץ והשיח.הם יכולים לכאב לכעס. שם הם נמסים בקלות, הדברים הכבדים האלו שמולם כוחנו דל.השתנינו קצת ולו במעט, באותן שתי שעות, ועכשיו העולם - גם!

אז כן, זוהי הזמנה,לגלות את עצמכם, את העוצמה והיכולת, את האומץ והרצון שבכם.

בשקט.זוהי הזמנה לראות, להסתכל, להרגיש, לשים לב.ופשוט- להיות.אני יודעת שתתלהבו ממה שמעט שקט וטבע יכולים לעשות לכם.עם תרמוס ותה ועוגיות מהתנור שלי. וכיסא שבטבע או כזה מהאוטו.אקח אתכם למקום חדש, בטבע, בלב, בשקט.
חדש ומוכר.
מוכנים להרפתקה?
אשמח להיות-מורת הדרך שלכם.

אני מחדשת את תעודת מורה הדרך שלי,
חוזרת להיות מורת דרך.
מורת דרך בשקט.
התקשרו אלי ונצא לטיול.