מכירים את תחושת הפקפוק המנקרת הזאת, שגורמת לנו להסתכל על ההחלטות שלנו בעיניים בוחנות? אליי היא דבוקה כמו מסטיק לסוליה, או יותר כמו איזה תקליט שבור שלא מפסיק להתנגן. קצת כמו שהחרדה מצאה לנכון להיות קרובה אליי, כך גם ההתלבטות הנצחית הזו שכלל אין לה נקודת התחלה או סיום. הרי כל החלטה הייתה יכולה להביא לתוצאה אחרת, ואוף, כמה פוטנציאל יש לנו לבני האדם לעשות שגיאות.

לפעמים הבעיה העיקרית בהחלטה היא חוסר היכולת להבין את הסיבות שהובילו אליה. למה בחרתי כך ולא אחרת? האם בחירת מקצוע חיי הונעה מלחץ חברתי, רצון לשגשוג כלכלי או אמונה אמיתית שזה המקצוע שהכי מתאים לי לעסוק בו? מפחיד לא לדעת את הסיבות לבחירות שלנו. אבל הכי אני מפחדת מההיתקלות היומית איתך, ומההרגשה שהמבט שלך משקף כעשרים אלף תפניות אפשריות בחיי.

הסיבות לפרידה ברורות לי, ועדיין, הפגישות המקריות שלנו לא יכולות שלא לעורר בי תחושות חרטה. האם ויתרתי עלינו מהר מדי, ובסופו של דבר היינו מתאימים את עצמנו אחד לשני באופן מושלם? הרבה פעמים אנשים מצדיקים את ההחלטה שלי באומרם "בני אדם לא משתנים. או שמשלימים עם האישיות שלהם או שעוברים הלאה" - אבל אני יודעת שהם טועים. כולנו משתנים, אני בטוחה בזה כי אני משתנה כל הזמן. זאת לא הסיבה לכך שאני צריכה להפסיק להתחרט.

הסיבה לכך שאנחנו צריכים לעמוד מאחורי ההחלטות שלנו היא טיפה יותר עמוקה ונוגעת באמונה שלנו בעצמנו. הבחירות שלנו לא נעשות כהרף עין. וכל בחירה משמעותית מחושבת עד לדקויות הכי מזעריות שלה. לגבי השאר - השאר בעצם לא מאוד תלוי בנו כי החיים אוהבים לקחת אותנו למקומות שונים ומשונים.

תאמינו בהחלטות שלכם, לא אלו הפזיזות, אלא אלה שישבתם וחשבתם עליהם לאורך זמן. תסתכלו לאחור ותחשבו על החלטות אחרות לא פחות חשובות שעשיתם. האם הרבה מהן פגעו בחיים שלכם, או דווקא בדיעבד הפכו אותם לטובים יותר? המחשבות המעיקות של חוסר הוודאות זו עוד סיבה עיקרית לגעגוע שלי לילדות. לאן נעלמו הימים שבהם היינו צועקים לחברים שלנו:"בלי חרטותתתת!", ובזה היה נגמר הסיפור והיו נגמרות ההתלבטויות. 

אני לא יודעת אם אי פעם אמצא מישהו אחר שיאהב אותי כמו שאהבת אותי, או מישהו שיכיר אותי כמו שאתה הכרת. אבל כמו שהאמנתי אז (ואני נוהגת להזכיר את זה לעצמי ברגעים של געגוע) - אני חושבת שמגיע לי יותר. אני לא יודעת לאן החיים יובילו אותי והאם העתיד יסתדר כפי שאני מדמיינת אותו. דבר אחד אני כן יודעת - אני חזקה יותר בלעדיך. ולכן, בכל פעם שאראה אותך בלימודים מביט עלי באותו מבט של העבר, אגיד לך שלא - אני לא מתחרטת. באותו הרגע אתקשה טיפה לנשום כי כמו שאתה יודע, אני שקרנית נוראית. אבל צעקתי בפוסט פומבי שבלי חרטות, נכון? זהו, בזה נגמר הסיפור.