למרות שאני מתמודדת עם דיכאון וחרדה כמעט 10 שנים, עדיין אני חוטפת חלחלה למשמע הביטוי "חולה נפש". בואו נדבר על זה, ה"העלבה" בדמות חולה נפש, היא מאותה משפחה של ה"קללה" מפגר, הומו, קוקסינל ועוד מיני רבות וטובות. אני מודה שלא פעם חטאתי גם אני בשימוש במילים אלו בהקשר הזה. כל זה קיבל מרקם וצורה שונה ברגע שבו אני הוגדרתי כמטופלת פסיכיאטרית. רוב האנשים שהיו סביבי בתיכון לא ידעו שאני מטופלת פסיכיאטרית, אף פעם לא התביישתי בזה, הרגשתי שאני מסוגלת לדבר על זה עם חברות שאני סומכת עליהן ואפילו תוך כדי שיתוף של ההתמודדות שלי, עזרתי לא פעם לבנות אחרות. למרות כל העניין הזה תמיד הייתי נפגעת עד עמקי נשמתי ברגע שהיו מכנים אותי (אנשים שלא יודעים מן הסתם) או מישהו אחר בסביבתי חולה נפש. בואו נדבר על למה הביטוי הזה לדעתי שגוי מיסודו. מגיל צעיר, מלמדים אותנו שנפש זה דבר מופשט, תודעתי, משהו ש"נמצא בראש" שלנו, הביטוי החביב עליי ביותר הוא הכל בראש. אבל אף פעם לא מלמדים ילדים צעירים להסתכל על רגשות גם במובן הגופני שלו, בכך לדעתי, יוצרים כבר מגיל צעיר תמונה מעוותת על מה זה רגשות. הייתי ילדה מאד מאד רגישה, הייתי בוכה בקלות מאד ומתקשה להתאפק ברגע שאני צריכה לבכות, דרך אגב, גם היום לא מאד קל לי להחזיק את הדמעות, לצערי ולמזלי- ברגע שאת נמצאת בסביבה של אנשים בעבודה, לימודים ועוד כל מיני מקומות שלא בדיוק סבבה לך להתפרק ולהראות צד פגיע שלך. גם היום לצערי, ילדים שבוכים בקלות נחשבים אוטומטית לילדים מפונקים ומבוגרים שבוכים בקלות כאנשים חלשים. לאלו שנמצאים כבר במצב נפשי דומה לזה שאני נמצאת בו, להתחיל להסביר על איך הורמונים ונירוטרנסמיטורים למינהם עובדים זה בזבוז זמן. השאלה שלי היא מתי אנחנו כחברה נתחיל להכיר בשיח הציבורי שלנו בהפרעות נפשיות כמחלה לכל דבר? כי רוב האנשים לא יחשבו את הדבר הכי בסיסי: אם באמת זו מחלה של הנפש, אז לשם מה הכדורים? עד לא מזמן בגלל הלך הרוח הזה הייתי אומרת לעצמי, אני אדם ככל האנשים, איך רוב האנשים מצליחים להתמודד עם הרגשות ועם הדברים ה"לא מיוחדים" שקורים לכל אחד- פרידה מבן זוג, כישלון במבחן, ריב עם חברה/הורים כל כך בקלות, ולי כל כך קשה? התשובה היא ברורה,הסיבה היא שעוצמת הרגשות שלי ושל אנשים עם ספקטרום רגשי רחב כמו שלי מתמודדים עם החוויה הרגשית באופן כל כך שונה מאנשים שלא חווים חוזר איזון הורמונלי. הבעיה היא החברה שמעודדת הומוגניות וקנפורמיסטיות, אם את/ה לא מתמודד עם דברים בצורה דומה, משהו לא בסדר בך. בצבא, חטפתי את הסטירה הכי גדולה שיש, היו לי קשיי הסתגלות מאד גדולים והיה לי קושי להתמודד איתם, קרה מה שקרה ובטירונות נוצר ויכוח ביני לבין חיילת אחרת באותה המחלקה, יש לציין שבחוויה שלי הבנות בטירונות מהר מאד הבינו ש"משהו לא בסדר אצלי", הייתי שקטה, לא התחברתי, תוך כדי הלהט בויכוח שאני צעקתי והיא צעקה, היא סיננה "איזו חולת נפש", הרגשתי את האוויר נלקח ממני, כאילו היא אמרה את המובן מאליו, משהו אצלי לא בסדר, משהו אצלי לא לגיטימי ולא טבעי. לא יכולתי לענות. אחרי שהטירונות הסתיימה והמשכתי לסדיר, התחלתי טיפול פסיכולוגי במימון עצמי כמובן. מן הסתם שלא היו לי הכלים אז להתמודד. בהמשך הסדיר, הייתי במשרד עם עוד חיילים, כמובן גם שם השוני שלי בלט ולא לטובה, לא עבר זמן רב ומצאתי את עצמי באותה הסיטואציה, שוב הפעם חייל קרא לי "חולת נפש" כי רבנו, כי הגבתי בצורה רגשית, יש לציין גם כי הוא היה הממונה עליי, באותו זמן (הקצין שלנו היה בחופשה), הוא דיבר עם המפקד שלנו בשביל לשכנע אותו שכאשר הוא חוזר להעמיד אותי למשפט. חזרתי הביתה ובכיתי, יום למחרת החלטתי להמשיך כרגיל, צייתתי למה שהייתי צריכה לציית והתעלמתי מהתגובות שהייתי צריכה להתעלם. ביום חמישי לפני שהשתחררנו הביתה הוא לקח אותי לשיחה (החייל הממונה עליי) ואמר שהוא אמר למפקד שלנו שלא צריך להעלות אותי למשפט. ואז התפתחה שיחה שבחיים לא חשבתי שאפתח, אמרתי לו, אין בעיה, אני מודה לך על זה, אבל שתדע שמה שאמרת לי לא היה צריך להיאמר, הוא התגונן ואמר "ראיתי שהתנהגת בצורה מוזרה אז אמרתי מה שראיתי", אמרתי לו, אתה יודע מה? לא תמיד צריך להגיד מה שרואים, זה יכול בסוף להתנקם בך. הוא אמר לי "את מאיימת עליי?" אמרתי לו, לא, אין לי מה לאיים עלייך, אני מרחמת עלייך שככה אתה רואה את העולם, והלכתי. מאז לא היה ביננו ריב נוסף.בבקשה, בפעם הבאה שאתם רוצים להשתמש באחד מהביטויים האלו, תזכרו שהם מה שמעצבים לנו את נקודת המבט, יש באמת אנשים שנולדים מפגרים, יש באמת אנשים שנמשכים למין שלהם, יש באמת אנשים עם קשיים נפשיים, זה לא דבר רע, זה לא דבר שקל להתמודד איתו, תהיו אנשים טובים עם עצמכם ואל תתרמו לשיח כזה, כי זה בסופו של דבר מה שגורם לקונוטציה השלילית ולסטיגמות האלה, יש מאחורי הגדרות מפוצצות כאלו אנשים אמיתיים, מרגישים ושרוצים להרגיש נאהבים ומקובלים ע"י החברה, בואו נושיט יד ולא נכה בעזרתה. 

עד הפעם הבאה,

יהלי